הרוח שתק, באותו לילה חם,
הידע מה אכזר הגורל?
אם ועולל, הבטיחו ידם,
עיניי הגברים בשקט דמעו -
ובשקט ציפו אל הגל.

הרועה לא חילל, הענן לא בכה,
האדם לא פתח לבבו;
ובוקר י"א במאי כבר הגיח,
מחסיר נשימה, עוד מחסיר ישנה,
נפצעת נשמת החייל בקרבו.

האוויר מתלכלך, ריח דם ושרפה,
מקרוב הגבורה נראית מגוחכת;
נעקר העולל מיד אם עייפה,
ודמעת הגברים מפלסת דרכה,
בסדקיה של לחי גסה, מפויחת.

ולאן ללכת? החרישה מחסיר,
השורדים פסעו רצוצים;
אדמה מדממת תנצור סיפורה,
ובקיץ תצמיח קוצים.




נכתב להנצחת הטבח שאירע בכפר הפלשתיני 'בית-מחסיר'
ב-11.5.1948, בידיי חטיבת הראל של הפלמ"ח, בפיקודו של יצחק
רבין.