הסוד הוא בפשטות,
אבל אל תספר זאת לאיש.
המבט שריצד בינך לבינה,
אצור בפריחת האביב,
מרגיש?

האמת חבויה בשגרה,
ואיתה מסתתרת קדושה.
שריטות הקוצים בצדי השבילים,
עוד יבעירו בך תשוקתך.

איפה היית בייסדי ארץ,
כשנשמתי אוויר של פסגה?
הנרדמת על דשא קריר וצונן;
כבר לטפו שפתייך שכינה?

הלחשת תפילות לאזני אהובה,
על ספסל שטוף שלכת כתומה?
הקדשת את דרור האינסוף של אדם,
יחף בפניי על אותה אדמה?

שא עינייך, בני, טפס על הרים,
אחכה בצלו של עץ זית;
קראתיך אדם, ממרומי המרומים,
רוץ לצדי על חופים שזופי קיץ.