בין תמונות את פוסעת, נפשי,
ולא פעם שולחת ידיים;
אך הבד המחוספס היינו חד ממדי,
אפילו יהיה תאווה לעיניים.

ואין ריח של דשא שקצרהו אתמול,
בין כותלי מחבואך הקריר;
את שירת הרוחות הרוכבות במשעול,
לא תדעי את אף פעם לשיר.

כי הייתי עליך למשמר של תמיד,
כי סגרתי עלייך דלתיים;
וקולך התוסס שבקש להמריד,
היום הוא לוחש: "אנא, מים."

ובעת זקנתי שהיא עת שחרורך,
שגופי ימאס בבכיך המרעיד;
תצרוב אז השמש את לובן עורך,
תפחדי את לצאת-
ונחיה לתמיד.