זה היה ברור שיום אחד אני אחזור לפה.

על אף השנים הרבות, העצים בגרו מעט מאוד. עוד נותרה בהם חוצפתם
הרעננה, אך שכעת הם יותר שקטים. אני מתיישב חצי בשמש חצי בצל,
מנסה להנות מהאוויר, אבל נשימתי קצרה וממהרת.
רגליי גורסות את האדמה תחתיי, ואני מחליט לחלוץ נעליים;
רוצה להרגיש את הצריבה הנעימה ההיא, בכפות הרגליים.
אני מביט סביבי באיטיות, מנסה להמריץ אל ראשי זכרונות, ובמשך
דקות ארוכות איני מצליח. אז נופלות עיניי על בקבוק בירה ישנה,
כזו שכבר לא מייצרים. אני מרים אותו ומגלה תחתית שבורה.

היא הגישה לי לשתות, בעצמה עוד נאבקת בטעם הנורא של הבירה.
ואני, ידיי רועדות ומזיעות, שומט אותה ארצה. הבקבוק ניתץ
והבירה נשפכה על שנינו, מדביקה את ריח האלכוהול הגס אל בגדינו.

היא מביטה באכזבה.
'אידיוט!', אני אומר בלבי.
"אידיוט!", היא מאשרת.
היא שולפת מותניה מידי הכורכת אותה בחוסר בטחון, ופוסעת חזרה
לכיוון המסיבה שבאורווה הישנה.
אני נותר שם. לבד. בוהה בבקבוק.

אני נזכר כמה זמן לקח לנו להתרגל לטעם הבירה, ואחר-כך
לסיגריה,
וכמה השקענו ורצינו בזה. ובסוף התרגלנו. ועוד איך התרגלנו.
התרגלנו כל-כך שכבר לא יכולנו להשתנות, ונדונו להיות רגילים
לטעם המר,לריח, ולעייפות המלווה אותם.  
אני מחליט ללכת. הביקור פה לא מעודד כפי שדימיתי שיהיה.
אני הולך לכיוון המכונית, שחונה מעבר לתל, בצדי כביש שבילדותי
עוד לא נסלל.

גם במכונית, זכרונות עוד שוטפים את חושיי, האחד מעיר את השני
מתרדמתו. לפני דקות אחדות, גייסתי את נפשי לחזור אל נוף
ילדותי, וכעת, איני מצליח לברוח.
אני נזכר בפליאתו של הילד שהייתי, כשטעמתי שפתיים בפעם
הראשונה.
אני נזכר בפחד המשתק שתקפני כשהזמינו את אבא לדבר עם המנהל.
אני נזכר בכעס האדיר, שלא הצלחתי לכבוש, כשאבא עזב את הבית.
אני נזכר בשמש בה חשקתי כל-כך כל חודשי החורף.
בחול הדביק והחם של החוף, ובעצבים של אמא,
כשהייתי מכניס אותו לאוטו. בתמימות. בנחישות.
אני נזכר ביוהרה של הנער שהמציא את העולם מחדש.
אני נזכר בחלומות של אותו נער, באדם שרצה להיות.

עיניי מוצפות בדמעות וקשה לי לנהוג. אני מחנה את הרכב בשולי
הדרך,
מנסה לשווא להרגיע את התפרצותי. אני מביט שמאלה על הרכבים
העוברים, ותמונתו של ילד אחד, המביט בי ופניו הדוקות לחלון
המכונית הנוסעת, נשארת בראשי. פניו נצמדות כעת אל חזי, חשות
בקשב רב את לבי הדוהר.

אני מלטף את ראשו, מאמצו אל גופי. מתערסל.