בימים שהגיעו לאחר מכן בקושי וישנתי.
פחדתי.
פחדתי מגיל.
לא יכולתי להפסיק לחשוב שהוא ידע איפה אני גרה ואני לא אמרתי
לו, שחזרתי לעצמי בראש את כל השיחות שלנו, ואני בטוחה שלא
אמרתי לו.
לא היה לי עדיין את הצ'אנס לומר לו איפה אני גרה.
ואם הוא איזה מטורף שעוקב אחריי? מה אם הוא קשור לרצח של הדס?
ומה אם...? ומה... אם? המון מה אם עבור לי בראש, ופחד, פחד
משתק.
ויש לו את המספר טלפון שלי, מה אם הוא יתקשר?
אולי הוא רוצה להרוג אותי גם?
ואולי בעצם זה דווקא טוב, הוא יגאל אותי מייסורי המצפון שלי,
מהאשמה הנוראית שמעיקה עליי ושלוחשת לי באוזן בכל לילה, כשכבר
כולם ישנים וכשממש חשוך, שאני אשמה, רק אני.
ועבר לו שבוע, שבוע מלא בחששות, בפחדים, בקושי יצאתי מהבית.
אבל כולם חשבו שזה נורמלי, שזה בגלל הדס, ועד כמה שזה נשמע
מגעיל, זה בעצם היה בגלל גיל.
אחרי שבוע כבר החששות פחתו, חשבתי שאם עד עכשיו הוא לא התקשר
הוא בטח איבד את המספר והחלטתי להפסיק לסנן את השיחות הנכנסות
שלי.
ואז, בשעה חמש וחצי בצהריים טלפון, שיחה לא מזוהה - בטח אימא,
חשבתי לעצמי.
"היי נעמה," קולו של גיל, רך, מהפנט.
"גיל?" שאלתי רק כדי להסיר ספק מליבי, אולי רק נדמה לי וזה לא
הוא?
"כן, ציפית לשיחה ממישהו אחר?"
"לא, ממש לא... פשוט לא התקשרת שבוע אז חשבתי שעברת הלאה."
עניתי בקרירות.
"ממש לא," הוא החל להתנצל, "חשבתי שאת זקוקה לקצת זמן לבד, עם
עצמך, בכל זאת, אחרי כל מה שעבר עלייך. אבל אני מוכן לעזור לך
להתגבר אם תרצי."
וברגע שהוא אמר זאת הפחד נעלם כלא היה, כל החששות נעלמו, איך
הוא עושה את זה? - "אני..." התחלתי לענות כשהוא עצר בעדי.
"נעמה, אל תפחדי ממני. אני לא בן אדם רע. אני יודע שהעובדה
שידעתי איפה את גרה מבלי שתאמרי לי היא קצת מפחידה אבל באמת
שלא התכוונתי להפחיד, אימא של הדס אמרה לי."
איך לעזאזל הוא ידע? איך הוא ידע שמזה פחדתי?
"אימא של הדס? מתי הספקת לדבר איתה?"
"היית כל כך אאוט שלא שמת לב."
אולי הוא צודק? אני באמת לא זוכרת מה הלך שם, רק שהתחבקנו,
חיבוק דוב כזה, חיבוק משחרר שכזה.
"אתה רוצה לצאת לאיפשהו?" החלטתי ללכת על זה.
"אני שמח שאת אומרת את זה, אני אאסוף אותך בשמונה, מבטיח לך
הפתעה נחמדה."
חיוך קטן עלה על פניי אבל מייד הכרחתי את עצמי להפסיק לחייך,
הדס מתה - איך את מעזה לחייך?
"טוב, אני אחכה לך."
וברגע שניתקנו התחלתי להתחרט.
האשמה לחשה לי באוזן שוב-איך את מסוגלת? חתיכת בהמה לא אנושית
שכמותך! הדס מתה, בקושי חודש עבר! ואת יוצאת לך עם בחור? בחור
שמפחיד אותך? בחור שאת לא סומכת עליו? שאת חושדת בו? איך את
מעזה? היא מתה! תקלטי את זה! היא מתה!!! היא לא תחזור, לא יהיה
לך למי לספר על הדייט כשתחזרי הביתה, היא בקבר!
"דיי" צרחתי בקול הכי גדול שהיה לי.
"די" שוב ניסיתי לצעוק, הפעם זה יצא לי כצעקה חנוקה והדמעות
פרצו.
ואני לבדי בבית, אין איש שישמע את צעקותיי, ואלי זה יותר טוב,
שלא יחשבו שאני משוגעת, שלא ישלחו אותי לאיזה פסיכולוג, או
יותר גרוע - לאיזה מוסד.
והדמעות ממשיכות לזלוג, והמחשבות מתרוצצות לי בראש, הכול ביחד,
הכול בו זמנית.
ולפתע הרגשתי משהו, משהו שונה בחדר.
היישרתי מבט וראיתי אותה, את הדס.
היא עומדת מולי, בחדר שלי, ולמרות שציפיתי לראות אותה לבושה
בשמלה לבנה וארוכה, כנפיים, כמלאך, היא עמדה מולי לבושה בשמלה
ורודה עם הדפס פרחוני, השמלה הזו שהיא כל כך אהבה, שאני קניתי
לה.
והיא מחייכת אליי.
חיוך מלא שיניים לבנות, לא זכרתי שהיו לה שיניים כאלו.
והיא התקרבה אליי, ואני לא זזתי, ישבתי כאילו שאני קפואה.
והיא מתקרבת אליי, יותר ויותר.
"זהו, עכשיו באמת השתגעתי," מלמלתי לעצמי "אם אני אספר על זה
למישהו ייקחו אותי למוסד, בטוח." והדס המשיכה ללכת אליי, נראית
כאילו והיא מקשיבה ואז היא גם ענתה לי.
"לא יחשבו שאת משוגעת," היא אמרה לי.
"הדס? זו באמת את? אבל איך? את... אני ראיתי שהם קברו אותך...
איך?" והדמעות זולגות להן, אולי מאושר דווקא, אושר צרוף של
לראות אדם שחשבתי שלא אראה עוד בחיים.
היא הנידה בראשה כמסמנת לי לא, "נעמה, זה הכול משחק."
"מה משחק? איך משחק? על מה את מדברת? הדס מה קרה לך?"
היא חייכה אליי, חיוך שפעם אהבתי כל כך וכרגע נראה לי כה מפחיד
ומאיים.
"לא חשבת שאני אעזוב ככה, נכון?"
"אני לא מבינה הדס, אני לא מבינה, את בסדר? את חיה? איך זה
שאין לך סימנים? אני ראיתי שהיו לך! אני ראיתי שקברו אותך! אני
ראיתי! אני ראיתי..." המשכתי למלמל כך.
"את ראית! אז מה? אז את ראית! לא למדת שלא צריך תמיד להאמין
למה שרואים?"
"אז רגע, את חיה? אתה לא באמת מתה?" ושלחתי יד לגעת בה, ונגעתי
והיא הייתה בשר ודם, היא באמת הייתה שם, ונרתעתי.
"נעמה, זו באמת אני, אני לא מתה אבל אסור לך לספר, אני דאגתי
לך, שמעתי שאת עושה צרות אז באתי, חשבתי שזה ירגיע אותך לדעת
שהכול משחק, אבל אם תתחרפני אני לא אחזור לבקר אותך יותר, גם
ככה זה אסור לי ואם יתפסו אותי אז... אז באמת אני אמות."
"הדס, את בבעיה? תספרי לי! אני אעזור לך, הדס, אני מבטיחה, רק
תספרי לי." התחננתי בפניה.
"לא בצרות, נכון שלא רציתי בזה, אבל זה קרה."
"מה קרה?"
"אסור לי לספר לך נעמה, אסור לי, הם עלולים לתפוס אותנו."
הטלפון שלי החל לצלצל, שוב שיחה מטלפון חסוי.
"הדס, תחכי רגע ותהיי בשקט."
ועניתי לטלפון, גיל מהצד השני והוא אומר שכבר שמונה וקצת והוא
מחכה בחוץ.
"אני כבר יוצאת," אמרת לי וניתקתי.
הסתכלתי לעבר המקום שבו עד לפני כמה דקות עמדה הדס, אבל היא
כבר לא הייתה שם.
חשבתי שבטח הכול היה חלום, אני מופרעת, זה טראומה, בגלל זה אני
רואה אותה.
כן, בגלל זה ראיתי אותה, הרי לא יכול להיות שהיא בחיים, נכון?
החלפתי חולצה ויצאתי לעבר המכונית של גיל.
הוא מחייך אליי, והפעם החיוך שלו נראה לי מוכר כזה.
חיוך של שיניים לבנות וצחורות.
אבל הוא התחיל לנסוע והמחשבה הזאת התעופפה לה מראשי.