בתוך רחוב ריק מאדם, אך מלא בזכר לקיומם של אנשים שם, עברתי לי
בשתיקה רועמת, מסתכלת על אלפי הדפים, דפים שהיו משמעותיים פעם,
אך אינם דבר מלבד אשפה היום, מכוסים באבק ועפר. באותו רחוב, אם
אפשר לקרוא לו כך, על כל הריסותיו, יש רק רוחות. רוחות במדים
כחולים, רוחות במדים צהובים, המון רוחות במיטב החליפות, ועוד
יותר רוחות בלי הגדרה, רוחות עם חולצות פשוטות, עם מצלמות,
שמצאו את עצמם בטעות במקום הלא נכון, בזמן הלא נכון, בעולם הלא
נכון.

אני רואה אותם יושבים מול המחשב, מנסים לסיים את הדו"ח המיועד,
כדי לא לחטוף נזיפה מהמנהל. אני שומעת אותם מנהלים דיון על
רווחי החברה ועל חצי האחוז שהם הפסידו ברבעון הקודם, ואני
שומעת אותם, שועטים במעל המדרגות, להציל את האנשים, שהם כבר לא
יצילו לעולם. עכשיו, לקראת ערב, שקיעה מדהימה מכסה את שמי
ניו-יורק אבל אף שקיעה לעולם לא תוכל לכסות את ענן הרוחות
שעומד מעל העיר, משקיף על תיקוותיה האובדות, על האמהות
הבוכות,על הנשים שלא מוצאות נחמה ולא ימצאוה לעולם, ועל שארית
כוחות ההצלה, שמסרבים להפסיק, שמוכנים לתת הכל על מנת להחזיר
עוד רוח לחיים.

אני בוהה בהר ההריסות שנוצר, ולאט מתחילות טיפות הגשם להרטיב
את שערי ובגדי, כנראה שאלוהים כבר לא יכל לעמוד בזה יותר, גם
הוא כמו אומה שלמה, פרץ בבכי. אני מדליקה נר, מתחת לאחד
העמודים המקופפים, בעוד שהם קדים קידה לכל אותם רוחות, מתנצלים
על זה שלא יכלו לעמוד בזה, על כך שהם קרסו. ואני שומעת בכי
מרוחק, של אדם בצהוב, שלא מצא חיים, ולא ימצא עוד לעולם מתחת
לאותן הריסות. העולם נראה לפתע מאד שקט, כאילו כל מילה מיותרת,
תנשה עם הרוח הרחק מההריסות כי אף אחד לא יכול יותר לשמוע. אף
אחד לא רוצה לדעת, כמה אלפים, העולם יודע בלי שיאמרו לו.

ואני ממשיכה ללכת, מנסה לברוח מהאמת, ולאן שלא אלך אני אשמע את
אותו הבכי, על אותו הצער, ולאט מתחילות דמעותי לרדת על לחיי
הרטובות מהגשם, ואני מבינה שגם אני איבדתי. אני איבדתי את אותה
תמימות שגידלה אותי מינקותי אך לעולם לא תהיה חלק בחיי היתומים
אשר הורייהם נלקחו בטרם עת, איבדתי את הגיון העולם, שכפי הנראה
מאז ומעולם לא היה קיים, אלא בדיתי אותו, בנסיון נואש למצוא
תשובה, הסבר, אך מעל לכל איבדתי משהו מעצמי כישות, אני חצי בן
אדם. אני לעולם לא אחזור להיות אותה אחת, חלק ממני קבור איתם.




ת.נ.צ.ב.ה
תשמור עליהם אלוהים. אל תיתן לנו לשכוח.