היום
כשהרנו 9 של השכנה נכנסה לי בצד של הנהג הפסקתי לחיות.

אתמול
הסתכלתי על הפנים של מיכל, פנים חלקות, לבנות, עדינות, מעין
בובת חרסינה עם מנוע קטן שלא מפסיקה לדבר.
"אז אמרתי לה שזה לא יתכן שמפילים עלי את התיק הזה עם כל הכאב
ראש שיש לי מלזרוב, אתה מקשיב לי בכלל חיים?"
"בטח," חייכתי אליה. אני חושב שאני אוהב אותה וזו לא הפעם
הראשונה שהמחשבה הזאת פתאום צצה לי בראש.
היא חייכה אליי חזרה.
"טוב, אני הולכת שנייה לשירותים." התרכזתי בתנועות שלה, מניחה
בעדינות את כוס הקפה הריקה על השולחן. מתרוממת בקלילות, מפנה
אליי את ישבנה הבולט מבעד למכנסיים השחורות ההדוקות, הולכת
בצעדים זריזים לשירותים ומשאירה אחריה את הריח שאחרי.
לא נראה לי שלגברים יש את זה, את הניחוח שאישה משאירה אחריה
כשהיא עוברת, הוא קצת שונה מהניחוח שלה, מתערבל באוויר החדר,
מקבל אישיות ויוצר זיכרון מיידי שלה.
לקחתי עוד לגימה. ניסיתי להסתכל סביב אך כולם בענייניהם,
זוגות, בודדים, קבוצה רועשת של אנשי הייטק בפינה.
"על מה אתה חושב מתוק?"
"סתם, מהרהר."
"אויש אתה כזה עמוק חיים, מהרהר... על מה אתה מהרהר?"
"על מה שאפשר חוץ מהדברים הרציניים באמת, הם מפחידים אותי, את
יודעת."
"כן, אתה כל כך מחובר לעצמך שזה מעיק. חשבת כבר על הדירה? אם
לא נחתום היום היא תלך למישהו אחר שיהיה קצת יותר נמרץ, חד
ומחובר לעצמו ממך."
חייכתי אליה שוב. היא כבר לא חייכה.
"אז יאללה, בואי נלך על זה. מה הדבר הכי גרוע שיכול לקרות?"
"יכול לבוא גל צונאמי ולשטוף אותנו משם, זה די קרוב לים."
"תנסי להסתכל על הצד החיובי."
"מה חיובי בצונאמי?"
"נמות ביחד, חבוקים, זה כל כך פאקינג רומנטי שבא לי לבכות."
"זיבי, אני לא רוצה למות, ובטח לא עם בכיין כמוך. תמות לבד."
"מה, את לא רוצה למות איתי?" עשיתי פרצוף נעלב.
"חברתך אמנם נעימה לי אך לא מפצה על השעמום שמגיע בעקבות
המוות."
"את יודעת שזה משנה את כל התמונה."
"או לפחות חלק נכבד ממנה."
"איך סובלים אותך עם כל הציניות הזאת?"
"אז חותמים מתוק?"
"חותמים. תשלמי ונלך."
היא קמה ללכת ואני חיכיתי קצת, לריח שאחרי.