"איטרנט."
"מה?"
"איטרנט, אינטרנט לאנשים שמאליים, איטרי יד ימינם."
"אבל חיים, מדפיסים בשתי הידיים, אין משמעות לשליטה ביד שמאל
או ימין."
"אבל מה עם העכברוש? אותו אתה מחזיק ביד אחת, לא?"
"יש כבר עכבר לשמאליים."
"אבל מה אם התוכן, הוא מותאם לשמאליים? אתה יודע שמבנה המוח
שלהם שונה לגמרי, היד השלטת זה רק ביטוי חיצוני."
"ומה זה?"
הרמתי מעין צינור דקרון בקוטר של אצבע ואורך של שתיים.
"זה קש ליוגורט. למה ללכלך כפיות? קש קצר ועבה ליוגורט פותר את
הבעיה."
הסתכלתי עליו במבט מרחם.
"אל תרחם עלי. זו תקופה, היא תעבור. אני יודע. שלב. אני כרגע
בשלב הממציא. וזה אחרי שלב הסופר, הפזמונאי, הצייר
והחידונאי."
הלכנו אליו לחדר. הוא הרים את המזרון והראה לי גיבוב של דפים
מקומטים, שרידי סקיצות, מלים בודדות, שורות ושרטוטים
גיאומטריים לא ברורים.
"איך אתה ישן על המזרון?" הצבעתי על הבליטה שנוצרה.
"זה חיובי, נועם. זה מונע ממני לנחור והחברים שלי מרוצים."
ניסיתי לקרוא את הדפים שחיים דחף לי ליד.
"זה סיפור מדהים, תקרא."
"חיים, לא כתוב פה כלום."
"זה בדיוק העניין. למה להיות נעול בתוך קונספט? בתצורה הבנאלית
של דברים? מי אמר שסיפור צריך להיות כתוב על נייר? בשפה? הכל
בראש שלי והנייר הוא רק סמל לכך שהסיפור קיים."
פעם השנינויות שלו הצחיקו אותי. זה הפסיק לקרות כשחיים התחיל
לחיות לפיהם.
"בניתי מבוך."
הסתכלתי על הציור ששרבט על הנייר המשובץ
"אם אתה מסתכל ממש טוב הכל כאן עביר, אינקירות או מחסומים,
פשוט צריך להסתכל טוב, בדקדקנות, בפרטים."
הבטתי בחלון, בסורגים, בשמיים הכחולים שקיבלו תבנית משובצת כמו
הנייר.
כשזה התחיל הוא אמר שיש לו שפעת. מין משהו בגרון שלא עובר. הוא
לא רצה ללכת לרופא והאמין שזה יעבור לו עם קצת דמיון מודרך.
כשרונית התקשרה אלי ואמרה לי שהוא יושב ומחכה ליד פלאפון סגור
הבנתי שמשהו לא בסדר.
"הוא פשוט עושה קול כזה, קטן, כאילו הוא הולך לצלצל, אני יודע
שזה תכף יקרה, הנה תשמע, הוא רוצה."
"בוא נלך להסתובב קצת, חיים."
יצאנו מהחלקה, פוסעים בשביל בין הגינות המוריקות והפרחיה
המטופחת.
"נועם, אין כזאת מילה פרחיה."
צחקתי.
"מה יהיה, חיים? אתה מבין שאתה בבעיה?"
הוא צחק.
"אתה זוכר, נועם, כשהיינו ילדים, לימדו אותנו שכל החיים בנויים
משלבים, כמו סולם, אתה מטפסומטפסומטפס, לפעמים נעצר לנוח קצת,
לפעמים יורד, עוד פעם עולה, תמיד אהבתי את המטאפורה הזאת אבל
רק לאחרונה הבנתי שהיא לא נכונה לגביי. אני מרגיש מאוד
פיזיקלי, נועם, כמו קוביית קרח שאתה שם על מחבת, מתרוצץ, כדי
לנסות ולהתמודד עם החום הבלתי נסבל אבל נמסהופכלמים ולפני שאני
מספיק להתרגל למצב הצבירה החדש אניהופכלאד, טיפות בלתי נראות
בתוך חלל עצום, לאבשליטה על כלום, מתפזר ומאבד זהותחומרית.
ואתה יודע מה גיליתי נועם?"
"מה?"
"גיליתי דרך לעצור את זה. אני יוצר כל היום, בועריוצר, רץ על
זכוכיות ולא עוצר כי אז זה מתחיל לכאוב, ככה אני מעכב את זה,
נלחם בפיזיקה, בחום, בשינוי, מאט אותו."
הסתכלתי על זקנו המדובלל ועיניו השקועות.
אולי הוא צודק? יכול להיות, אבל הוא לא כל כך משכנע.
"מה עם רונית? אתה לא אוהב אותה?"
"היא לא מבינה אותי, נועם, היא לא מתחברת אלי יותר, אם אין
חיבור אין אהבה, אין כלום. אני על המחבת והיא עושה כביסה. אתה
מבין?"
"כן", חייכתי. הוא עדיין חד.
"ופה מבינים אותך?"
"פה יש סובלנות, דבר שאין בחוץ, נותנים לי להיות אני, מקשיבים
לי. אני לא בטוח שבחוץ יצליחו להתמודד איתי ועם מה
שישלילהגיד."
"אולי אתה לא יכול להתמודד?"
"פאק איט. ללמודלעבודלהתחתנלהולידילדימלאכוללחרבנלישון - כל
חיה יודעת לעשות את הדברים האלו. החיים לא כל כך קשים בחוץ."
השמש התחילה את המסלול המאדים שלה לתוך הים וחיים ליווה אותי
לשער.
"תשמור על עצמך, חיים."
"גם אתה, נועם, שלא תהפוך לי לאד, שמעת?"
חייכתי והוא חייך חזרה. צינת ערב החלה לנשב בין העצים הספורים,
הפרחיה נעה בקצב נשימותיה.
"מה תעשה מחר, חיים?"
"מחר אני הולך להלחין את התנ"ך ואז לישון צהריים. סדר יום
ומשמעת עצמית הם הבסיס להצלחה, תזכור את זה, נועם."
חיים מתח את זרועותיו למעלה, פקק את אצבעותיו, הסתובב והחל
ללכת בינות הפרחיה המתנודדת.