אני משוטטת ברחובות תל אביב והמדרכה רטובה. כבר סגרו את
החנויות ואני מסתכלת על חלונות ראווה, משתדלת לנשום קצת אוויר
,שבכל שאיפה בוער בי יותר. טיפות גשם, הן מכות במטרייה שלי
ואני חושבת שזאת קריאה והגיע הזמן לשוב.
ועכשיו זה ככה בא לי פתאום, השמש האפורה יוצאת מהמסתור,שולחת
לעברי מבט והעלים קצת מזדקפים ואופטימיות חודרת לתוכי.

בדרך הביתה אני מסתכלת על זוגות מתחבקים ברוח ובין גשם לגשם
אני מוצאת זמן לחייך, זמן שלא מצאתי קודם. כשאתמול דקה נראתה
כל כך ארוכה.
אני נוסעת במכונית סגולה עם גלגלים ירוקים, משפריצה לכל עבר את
מי הגשמים. הם בטח מסתכלים עליי ואומרים שאני לא בסדר.
כשאני מצלמת אותם בעיניים שלי והם מגחכים, אומרים שהמצלמה
רועדת ואי אפשר בכלל לראות כלום מעבר למסך הדמעות. וילד אחד
פתאום צועק לי, "היי ילדה, תיזהרי שלא תיפלי" ואני כבר נפלתי
לפני דקה והוא אומר לי את זה קצת באיחור.
אני מוצאת את עצמי יושבת בתוך ערימת בוץ ויודעת שכנראה לא אשוב
הביתה יותר, אבל אני לא מוותרת. מתנערת מהבוץ ורצה.
לאיפה אני לא יודעת. אבל כשאגיע, אדע.