הוא קימט את הדף והתחיל מהתחלה.
אישתו הסתובבה סביב השולחן, מחזיקה את תינוקה בין זרועותיה
ומטלטלת אותה קלות.
"זה שוב לא זה", מלמל הגבר, "זה לא המשפט הנכון, שגיאות כתיב!
אלפי שגיאות כתיב", התלונן.
"אתה לא תספיק" לחשה אישתו ועל פניה הופיעו סימנים של פחד.
רעש, רעש חזק בא מבחוץ, צעקות, ריח חריף של אש ושנאה התרוצצו
באוויר.
האישה נישקה את בתה על המצח וחיבקה אותה חזק.
"אני אספיק, אני אספיק!", אמר לעצמו הגבר.
דלת העץ הישנה נפרצה בבעיטות ואנשי העיר הזועמים פרצו פנימה.
"הנה הם!" צעק גבר קירח וכיוון את לפידו לעבר הזוג הצעיר כמו
אצבע מאשימה.
"מוות לחוטאים", צרחה אחת הבחורות מההמון וזרקה לעברם ירקות
רקובים, "מוות לחוטאים", הצטרפו אנשי העיר לקריאתה של הבחורה.
"בבקשה לא...", התחננה אישתו של הגבר, "לא עכשיו".
"אני אספיק", לחש שוב הגבר בעודו משרטט על הדף מילים אחרונות
ולא שם לב למתרחש מסביבו.
האישה השכיבה את התינוקת על המיטה וירדה על ברכיה.
"בבקשה, לא עכשיו", "אני אספיק, אני אספיק".
"עכשיו" צרחה אותה בחורה מההמון ואנשים העיר התנפלו על הזוג
הצעיר.
הנשים התנפלו על האישה והגברים על הבעל וגררו אותם החוצה.
הוא לא הספיק.
ההמון גרר את הזוג הצעיר באכזריות במורד השביל, הם החזיקו אותם
בידים, ברגלים, מקללים אותם, יורקים על בגדיהם שהתמלאו בדם
ובעלים יבשים.
אישתו של הגבר ניסתה להשתחרר, לא למענה, אלה למען תינוקה שנשאר
לבד על המיטה, היא ידעה שהיא הולכת למות אבל המחשבה על גורל
זהה לילדה גרם לה לכאב הכי נורא. ידה השתחררה והיא נעצה את
ציפורניה באדמה, בעודה נגררת יוצרת שבילים קטנים של זיכרון
בבוץ.

בבית, התינוקת בכתה על המיטה. כבר אז הרגישה בליבה שמשהו לא
בסדר.
דלת הארון שעמד בקצה השני של הבקתה נפתח ומתוכו יצאה סבתא
קטנה, אמה של אמה של התינוקת, ולקחה אותה לזרועותיה.
התינוקת הפסיקה לבכות.
האישה הזקנה עטפה את התינוקת בשמיכה קטנה ובצעדים איטיים פנתה
לעבר הארון, ורגע לפני שסגרה את הדלת היא הסתכלה לעבר החלון,
ומעבר לחלון, לעבר העץ הגדול שמסביבו התגודדו עשרות אנשים.
מישהו מההמון זרק משהו לעבר העץ וזה נתפס על אחד הענפים.
חבלים כנראה, חשבה לעצמה האישה הזקנה, ובדיוק לפני שאנשי העיר
הריעו בגאווה למראה ה..., האישה הזקנה נכנסה לארון וסגרה
מאחוריה את הדלת.