מסתתרת.
לא רוצה שתראה אותי. לא רוצה שתראה את הפצעים שלי.
שלא תיפול עליך אשמה, חרטה על זה שלא היית פה באותה דקה.
שלא ירדו לך דמעות מלוחות, כי אז הפצעים רק יכאיבו לי עוד.
שלא תצטער על כל מה שקרה, לא רוצה שתצטער כי אני האשמה.
אני לא התאפקתי, אני לא מספיק חזקה. לא יכולתי לשרוד את הכאב
לבדי. הייתי צריכה אותך כאן לצידי. אבל לא באת. שכחת. לא היה
לך אכפת. הלכת לאחרת והדמעות רק זלגו. פחדת לחזור כי ידעת שלא
אסלח. לא אשכח. לא רוצה לראות אותך. תתרחק.
אני שונאת אותך. תלך מפה! תלך ולעולם אל תחזור כי אני לא אשכח
את מה שעשית לי.
עכשיו הכל נהרס. הבועה הקטנה והמתוקה שהייתה לי התנפצה לי
בפנים. הבנתי עד כמה קשים הם החיים. לא אשרוד, לא אצליח. אני
צריכה לנוח. רוצה לשכב ולא לקום יותר. רוצה לדמיין לי עולם שקט
וטוב. עולם יפה ושקט. שהכל יתנהל כמו שאני רוצה.
והינה, זה קורה. הכל טוב, הכל לבן, הכל שקט, הכל יפה. כולם
הולכים לבושים בלבן, כולם מסתכלים עליי ומחייכים. לא את
החיוכים המזוייפים שתמיד נהגו לחייך לי אלא חיוכים מהלב, ולא
רואים על פניהם שעמוק בלב כואב. הכל טוב, הכל רגוע, ואני לא
מבינה. איבדתי אותך. כן, איבדתי אותך. יותר נכון אתה איבדת
אותי. אני לא יכולה יותר, גם משם אני רוצה ללכת. בכל מקום יהיה
לי רע. אפילו למעלה, רוצה להעלם מהעולם אבל אי אפשר.