אין לי שום דבר נגדך.
אני מקנאה בך, בצורה שלא יכולתי להאמין שאפשרית.

זה לא בגלל איך שאת נראית, איך שאת מתנהגת. זה אפילו לא עניין
של אופי יופי חיצוני ואו פנימי.

הדבר היחידי ששיגע אותי בך, זה העובדה שבשבילך עשו משהו שתמיד
חלמתי שיעשו לי.
אמנם אני לא נמצאת פה הרבה זמן, ואני בטוחה שיש עוד הרבה שנים
להגשים בהם חלומות ולממש פחדים - אבל זה שורף אותי מבפנים
לראות שאת מקבלת את הדבר שאני הכי רוצה בעולם.

אני זוכרת, כשהייתי קטנה ושמעתי את כולם מדברים על זה שהם
גדולים, או הולכים להיות גדולים - או כל הקישקושי שכל האלה שאף
אחד לא ממש זוכר, רק באירועים משפחתיים כשהסבתא פתאום אומרת
שרצית להיות טייס, ולא עניינה אותך העובדה שיש לך משקפיים או
פחד גבהים.
אני זוכרת שהבטחתי להציב לעצמי שלוש מטרות שאני אנסה כמה שיותר
שיקרו לי כשאני אהיה "גדולה".
אז נכון, גדולה זה עניין של השקפה. אבל הייתי רוצה להאמין
שהגיע הזמן שלי לקבל אחד מהדברים האלה.

הדבר הראשון שחלמתי עליו זה להופיע על במה לפני כמה עשרות
(אולי מאות) אנשים.
ואני זוכרת שבאירוע האחרון שהייתי, עליתי לבמה לכמה שניות -
וכולם הסתכלו עליי כאילו יש לי משהו חשוב לחלוק איתם. חייכתי,
וירדתי מהר מהבמה.
אולי אתם לא תחשיבו את זה בתור משהו, אבל בשבילי זה היה דבר
קטן שרציתי, ואפילו אפשר להגיד שהשגתי.

הדבר השני שרציתי, זה שישירו לי. נכון שזאת לא בקשה גדולה
בכלל?
דמיינתי לי את האביר הזמני שלי, שולף את הגיטרה שלו ושר לי את
השיר שאני הכי אוהבת בעולם (או באותו רגע, זה הכול עניין זמני
הרי.)
דמיינתי את העיניים שלי נוצצות, את הידיים שלו רועדות -
מפספסות אקורד פה ושם - והכול כל-כך יפה. כל כך טהור.

אז נכון, שזה עוד יכול לקרות. אני אופטימית. אין שום טעם
להתאבל על דבר שלא היה ועוד יכול לקרות. החיים שלי עוד לפני
וההזדמנויות רק מחכות לדפוק לי על הדלת.

אבל הדבר שהכי רציתי בעולם, ואני עדיין רוצה - זה שמישהו יכתוב
לי שיר. לא שיר דבילי בסגנון:
"תרימי את הבגדים מהרצפה
כי כשאת מתכופפת את יפה
ואולי תעשי לי חביתה."
משהו יפה. עם כוונה.
אפילו לא משהו יפה - משהו שיהיה שלנו. שכשנריב הוא יוכל לשלוף
את הגיטרה ולנגן לי את השיר הזה שהוא כתב לי בתקופה היותר יפה
שלנו.
אני אחייך אליו חיוך אומלל, הוא יקרוץ לי קריצה סולחת - והכל
יחזור להיות כמו שהיה אז, כשהוא הגיש לי בפעם הראשונה את הדף
המעוך עם המילים הנוזלות.
כמו אז, שהוא אמר לי שהמתנה ליומולדת שלי זה העובדה שהוא הלחין
לי את השיר.

אמנם יש עוד הרבה זמן עד שהזמן שלי יאזל, אבל בינתיים אני
נהיית חסרת סבלנות.
אני מתחילה לחשוב שהדברים האלה לא יקרו לעולם, העולם היום כבר
לא מאמין במחוות סנטמנטליות חסרות הגיון (ומחיר).

בינתיים, הדבר היחידי שאני יכולה לעשות - זה להסתכל מהצד איך
את זוכה להגשים את שלוש השאיפות שלי בבת אחת, בזמן שאני אוכלת
את הלב שלי.

זה הכול מקנאה, באמת.
אין לי שום סיבה אחרת להתבכיין.

הדבר הכי חשוב - זה לשמור על האופטימיות.