אני שונאת הגדרות. זה הפך להיות חלק בלתי נפרד ממני.
זה הדבר היחיד לגביו אני בטוחה. טוב... אולי לא היחיד.
אני בטוחה בכך שזה לא עוד סיפור אהבה מתקתק, צבוע פסטל וצפוי
מראש. סיפורים כאלה זה לא בשבילי. גם בזה אני בטוחה.
אהבה... זו מילה מעניינת... כבר שמעתי, ראיתי, חוויתי הכל.
כולנו בעצם.
הוליווד והאחים גרים עשו יד אחת עם כותבי הרומאנים והטלנובלות
כדי להשתיל בנו את האשליה שאנו זקוקים לזה, משתוקקים לזה וברגע
ש"זה" יבוא הכל יסתדר. "זה" המרכיב האחרון של הפאזל.
yeah... right
ומה אם "זה" כבר כאן?
מה אם יש לכם את כל "הקומפלקט": אתם אוהבים אחד את שני,
נאמנים, מבינים ותומכים? הכל מצוין. באמת.  רק שאני לא מצליחה
לפענח את הפאזל.
מה הסיכוי לכך שתפגשו אדם כה מיוחד שיגרום לכם לאבד נשימה,
ללבכם להחסיר פעימה? לא כמו בסרטים אלא במציאות. במציאות
האפורה, השיגרתית הקרועה והכואבת שלנו. קלוש הא?
ומה הסיכוי שאתם תזכו לאחוז בו, להצמיד אותו אליכם ולהרגיש את
חום גופו, ידיו, נשימתו? ללטף את פניו, שפתיו את שערו? לשמוע
אותו אומר שהוא אוהב? קלוש עוד יותר אני מניחה.
אז בלי לחשב הסתברות מתמטית אומר רק שצריך מזל. הרבה מזל.
הוא ישן. ידי מחליקות על שערו הארוך, עורפו וכתפיו. כל פעם
כשאני מתעוררת בלילה אני ממששת ובודקת שהוא אמיתי. עדיין קשה
לי להאמין. המחשבה על כך שהוא אמיתי מפחידה אותי לעתים. ללא
סיבה מוגדרת. כמו שאמרתי, אני שונאת הגדרות.