אני ואבא הגענו הביתה, לבית של אבא שלי, כלומר ההורים שלי
גרושים.
זה לא נורא כל כך. הם התגרשו כשהייתי בן חמש בערך, היום אני בן
שש עשרה. אני כמעט לא זוכר איך אמור לתפקד בית "רגיל" (אם אפשר
לקרוא לזה כך) שיש בו "אבא" ו"אמא".
אבל לא כל כך מפריע לי המצב הזה, אני פוגש את אבא בכל יום שני
וחמישי משעה חמש עד הערב, אה, וגם כל סופ"ש שני. הפגישות האלה
עם אבא שלי, בעיקר במהלך הנסיעה, הן דבר אינטימי, "זמן איכות"
כזה שיוצא לי לדבר בו עם אבא.

אז כמו שהתחלתי לספר, נכנסנו לבית של אבא שלי. על הספה ישבה
מאשה, הילדה הקטנה של חברה של אבא שלי. זה קצת חדש ומוזר ואני
לא רגיל לעניין, פשוט אבא שלי החליט שמחר בבוקר הוא חוטף התקף
לב (טפו טפו טפו) בערך מגיל 40, והיום הוא כמעט בן שישים, אז
אתם יכולים לתאר לכם את הלחץ בו הוא נמצא.
הוא תמיד מדבר איתנו, עם הילדים שלו, על זה שהוא לבד ואם הוא
יחלה או יקרה לו משהו אף אחד לא ידע, עד שאיזה שכן יתלונן על
סירחון שעולה מהבית וימצאו שם גופה. מכאן אבא שלי הגיע למסקנה
שהוא צריך למצוא אשה, אפילו סתם מישהי.
אז הוא הכיר איזה אחת לפני חצי שנה ועכשיו היא כבר בבית. זה גם
קצת משונה כי לאבא הייתה לפניה חברה במשך שבע שנים בערך והיא
אף פעם לא נכנסה הביתה.
החברה הנוכחית של אבא שלי, זו שעברה לגור אצלנו, היא קופאית
נאת מראה שבקושי מדברת, אבא שלי קנה לה ולבת שלה את כל הציוד
הנדרש והן נראות לי מרוצות. האמת שמבחינה חומרית גם אני
מרוצה... אבא מרגיש איזו אשמה על כך שהוא "הכניס" מישהי הביתה,
אז הוא פיצה אותי בחדר עם כניסה פרטית, במערכת קולנוע ביתית,
מזרן זוגי, עוד ספה שהופכת למיטה זוגית, שולחן ושידה.

אז כמו שהתחלתי לספר, מאשה הקטנה יושבת על כורסת הטלוויזיה
וצופה ב"הופ", אבל בדיוק כמו שילדים צופים ב"הופ", בפול
ווליום.
אבא שלי אומר לה שלום, והיא לא משיבה, גם אני אומר לה שלום,
והיא אפילו לא מתייחסת. באותו הזמן חברה של אבא יורדת
במדרגות.
היא אומרת את השלום הביישני שלה ומנשקת את אבי על הלחי.
מאשה בינתיים מקפצת במדרגות, לקומה העליונה, לאט וחזק.
כשהיא עולה במדרגות (ועד עכשיו זה תמיד ככה) זה נשמע כמו עדר
פילים שמנסה לשבור את הרצפה שעליה הוא עומד.
אני קולט מזווית העין שזה מפריע לאבא שלי, אבל אבא לא אומר
כלום, הוא גם לא יגיד. ברגע שגם אבא עולה למעלה, אני טס לעבר
השלט ומכבה בכזה סיפוק את הערוץ המעצבן הזה, שהיה מתנגן בקולי
קולות אצלנו בבית, אצל אמא, מהחדר של אחותי כשהיא הייתה יותר
קטנה.
יש לי שיעורים אבל אני בוחר לתפוס תנומה. לפני שאני מספיק לשכב
על הספה, כי בינתיים המיטה שלי עדיין לא הגיעה, אבא קורא לי
ורוצה שאני אבוא לעזור לסדר את הארון שלי.
אנחנו יורדים לקומה התחתונה, שהיא גם במקרה קומת החדר שלי. אבא
מוציא את הבגדים מהארון ושואל אותי מה אני רוצה ומה לא.
בשלב מסוים חברה שלו גם כן יורדת למטה. ואבא מראה לה
בתאטראליות "איזה בגדים טובים אני זורק". היא עושה פרצוץ רוסי
כזה וממשיכה לשתוק.
אני מתחיל לטייל בחדר שלי, ופתאום אני מגלה שעון כיס על אחד
המדפים בשידה.
אני מרים אותו, ומגלה שהוא עצר, כנראה נגמרו לו הבטריות.
אני מביט בו בשקט ושואל את עצמי מאיפה הוא הגיע? אולי של אבא
או משהו.
בינתיים סיימנו את "הסדר" ואני עולה למעלה. בזמן שאני מוזג לי
שתיה אני מניח את השעון על השיש ושותה. עכשיו אני רוצה ללכת
לישון, אני פשוט כל כך עייף. אני נשכב על הספה, ופתאום אני
שומע את הקפיצות האלה, "בום, בום, בום, בום..." אני מתחיל
להגות בראשי מחשבות סדיסטיות על איך אפשר למנוע ממנה לקפוץ.
אני בדרך כלל לא מתרגז, אבל אני עייף! והיא רק מצחקקת. זה נראה
כאילו היא קלטה שאני מנסה להירדם והיא רק מגבירה את הקפיצות.
בשלב מסוים הן נפסקות. במקומן אני שומע אותה מתרוצצת בקומה
למעלה. לאחר דקה או שתיים אני מתחיל לשמוע צרחות וטכנו מסריח
ברוסית (אני לא בטוח אם זה ממערכת סטריאו או מהטלויזיה, כן,
למרבה הפלא יש לנו את הערוצים הרוסיים).
יאאא, אני עומד להשתגע, אבל אין לי כוח לעלות להתעמת איתה
ולסגור לה את הזבל הזה. במקום זה אני מדמיין שאני במופע מטאל
רוסי (כי עכשיו זה נשמע ככה), ושיש אנשים מאוד חשובים לי
שאוהבים מטאל. זה עוזר לי להירדם, אני מתעורר לסירוגין ממאמציה
של הילדה המאוסה הזאת להעיר אותי בקפיצה במדרגות, "אחחח,
הלוואי והיא תשבור משהו..."
אני מתעורר שוב למשמע "החדשות", ואיך לא, צעקות של מאשה.
לפי דבריה אני מבין שהיא קלטה את שעון הכיס שמצאתי.
"אהה, שלמה, מה זה הדבר היפה הזה?" היא שואלת במבטא רוסי צרחני
את אבא שלי. "זה שעון, את רואה, לוחצים פה ואז זה נפתח, האמת
שזה היה שעון של ניבי, אבל את יכולה לקחת אותו... תשאלי אותו
אם הוא מסכים לך."
שעון שלי?! איזו חוצפה שהוא נותן לה את זה?!
מאשה ממשיכה. "תשאל אותו אתה, הוא לא אח שלי!" אבא שלי ממלמל
משהו כמו "לא, תשאלי אותו את", ואז נגמרת השיחה. מאשה ואמא שלה
עולות למעלה.
בינתיים אני מדמיין את שעון הכיס שלי אצלה ביד. משום מה, זה
גורם לי לקנא. אבא מעיר אותי, או לפחות חושב שזה מה שהוא עושה,
ואומר לי שצריך לצאת. אני שם את הכפכפים ולוקח את התיק, אבא
מזרז את מאשה ואמא שלה (מוזר שאני עדיין לא יודע איך קוראים
לאמא שלה) ואז היא יורדת בבומים הרגילים, אבל הפעם היא לא עם
שיער פזור כמו "ילדה עדינה" אלא עם שני כדורים כאלה משני צידי
הראש.
היא יורדת עם חיוך מרושע, אמא שלה מאחוריה, עדיין שומרת על
פרצוף רוסי למדיי. אנחנו עולים לחניה, מאשה נדחפת ראשונה ואמא
שלה סוגרת את הדלת. הן מסתכלות עליי כאילו הן מצפות שאני אלך
מסביב, דרך כל הצמחים של השכנים. לא, לא בראש שלי היום להידקר
מקוצים, ואולי החלק הילדותי שבי מתפרץ, אבל אני מפר את ההסכמה
שבשתיקה עם תנועה לעבר הדלת, מאשה מקפצת לצד השני מלאה חיוכים.
אני מתיישב ונמנע מליצור איתה קשר עין. היא עושה קולות בכדי
למשוך את תשומת לבי, לפתע אני קולט שהיא מנופפת לי עם השעון
שלי.
וברגע שאני מסתכל היא מחביאה אותו ומסתכלת עליי בחיוך.
מעניין כמה זמן אני אקבל, אם אני בטעות אפתח את הדלת ואדחוף
אותה החוצה בזמן הנסיעה? אבא שלי מתחיל לספר סיפור מעניין
בנוגע לעבודה שלו, ואני מקשיב. היא לעומת זאת מתפרעת ולא נותנת
לשמוע.
היא צורחת שהיא ישנה היום באוטובוס בערך שבע פעמים (היא עדיין
בגן באשדוד, למרות שאבא גר במבשרת), עד שאבא שלי אומר לה
"אוקיי שמענו", והיא שוב שותקת.
היא מוציאה את השעון ומתחילה לנדנד לי אותו מול הפנים. החלטתי
להסתכל עליה במבט הכי "רצחני" שלי (שהוא לא מאיים במיוחד, נראה
לי) וזה מה שאני עושה... בהתחלה חשבתי שזה מפריע לה כי היא
התחילה להסתכל לכיוונים אחרים. תחושה של סיפוק התחילה למלא
אותי מקצות האצבעות פנימה, עד שהבנתי שזה לא בדיוק מזיז לה.
החלטתי לרמוז קצת יותר ולהושיט את ידי קדימה כדי שתמסור לי את
השעון. הושטתי את היד וחיכיתי. היא הסתכלה לי על היד, הסתכלה
עליי שוב. וחזרה להביט בחלון, בחיוך מנצח.
ואז החלטתי להיות "בוגר" (אני כבר בן שש עשרה) ולהשאיר לה את
השעון. עבר קצת זמן ושוב אני קולט משהו מנצנץ בזווית העין,
השעון. החלטתי להזיז את היד הכי מהר שלי לעבר השעון ולקחת לה
אותו.
כך עשיתי, תפסתי את השעון חזק ומשכתי בעדינות, אבל התברר שהיא
חזקה ממה שנראה היה בהתחלה, אז אט אט הגברתי את הכוח שאני
מפעיל, עד שנשמע "פאק". הרצועה נחלקה לשניים, חלק אצלה וחלק
אצלי. הייתי מופתע, אבל מיד התעשתתי בכדי שלא יעלה בדעתה אפילו
לבקש את זה חזרה. עשיתי הצגה שעשתה רושם שהשעון הזה היה מאוד
חשוב לי והיא גרמה לכך שהוא ייהרס, בעצם ככה לפחות רציתי שזה
ייראה. מה שעשיתי ת'כלס היה להסתכל על השעון במשך שארית הנסיעה
בפה פעור ולסירוגין גם להביט בה במבט מאשים.
הגענו ליעד המבוקש.
אבא עצר את המכונית ונפרד ממני לשלום. אמרתי שלום לכולם,
ומסיבה לא ברורה עשיתי פנטומימה שבה אני מכניס את השעון לכיס
שנמצא על כיסא הנהג, כך שרק היא תוכל לראות.
ירדתי בהרגשה קצת מפוחדת, לא רציתי שהיא תספר... חבל לפגוע
במערכת היחסים הטובה יחסית שפיתחתי עם אמא שלה.
כשהגעתי הביתה פתחתי שוב את השעון, ונזכרתי שהמחוגים בו לא
זזים.
חשבתי לעצמי שאולי אני אקנה לו בטריות, אבל אז חשבתי שלא תהיה
לזה משמעות.
גם ככה אני אאבד אותו שוב.