יום שלישי, עוד יום של חופש. דרך תריסים מוגפים מזדחל לו החום.
חריצי אור חורטים צללים בארון הקיר. קרן שמש נתפסת בפינת
המראה, מושלכת על עין חצי עצומה. ידה מונפת לסלק את המטרד
כאילו לסלק זבוב סקרן. תוך אנחה היא נכנעת פותחת עיניים, שואפת
מלוא הריאות אוויר חם ודחוס, זורקת מבט בשעון על הקיר. מניפה
רגליים מעבר למיטה, נתנה לסדין הקייצי להחליק לריצפה חושף את
גופה המיוזע. חודשים של שקידה על לימודי הרפואה באור ניאונים
וקדושת הספרייה, הותירו אותה לבנה כגבינה חמישה אחוז של תנובה.
אבל לא שכמותה תיתן למצב הזה להמשך לאורך זמן. היום כמו כל יום
מאז אותו מבחן ארור אחרון, היא תיתן לשמש לצרוב את עורה, לחול
לאפות את גבה ולמי המלח לטהר את מוחה העמוס לעייפה בכאבם של
אחרים.
הברז חורק תוך גלגול לימין, מתלונן על עבודה של שנים. היא
עומדת מתחת למים הקרים שמגיעים עייפים מטיפוס שלוש קומות של
צנרת, שמחים סוף סוף ליפול להם מטה. היא מוותרת על סבון, נותנת
למים להחליק על גופה ניתזים אל אריחי הריצפה שהיו פעם לבנים.
הברז, כמו הזקן עם הרגל הסכרתית שדעך לו במחלקה, מתלונן גם
כשהופכים אותו לצד השני.
במצבה הנוכחי הייתה מוותרת על המראה שהשתרעה לה לאורך הקיר,
אבל זו דירה שכורה, והיא מקובעת לקיר. באינסטינקט נשי נדוש אך
בלתי נשלט, נעצרה מול המראה. אם פעם הייתה סוקרת את גופה
ומתייאשת מקפל בבטנה או התרופפות בירכה, היום לכל פגם היה
כתובת לטינית- שם של שריר וחיבור ושק ומדור. אבל באמת המצב לא
נורא, מזל שאיזנה את שקיות הביסלי וארוחות הלילה במחלקה עם
ביקורים מזדמנים בחוג האירובי. תוך הרהור, חזרו המושבעים ובידם
פסק הדין, זה יהיה נסבל להראות בציבור עם בגד הים הטורקיז
הקטן.
מעל בגד הים בא טי-שירט רופף ובד מעטפת כחלחל שזור חוטי כסף.
תיק הקש מתמלא במהרה במים, משקפי שמש, קרם הגנה ומאה שנות
בדידות בכריכה רכה. בדרך לאורך המדרכות תחת צל עצי הנוי הרחבים
אין מקום למחשבות רק הרגשה עמומה, החיים זורמים בתוואי הנכון.
היא הגיעה למקום בו היא רוצה להיות בחיים, חזקה ושם בשביל
אחרים.
בטיילת הכפכפים נחלצים, אין כמו מגע החול המתאים עצמו לקימורי
רגלה. יש פינה מרוחקת אליה עוד לא הגיעה ההמולה ולשם היא שמה
פעמיה. ואז דקירת המחט והכול משתנה.
מרפאה עם קירות לבנים, על השלט בחוץ כתוב "מחלות זיהומיות".
האחות מסיימת לשאוב את הדם והיא נשאבת חזרה למציאות של היום,
חמש שנים מאותו מהפך איום.
והבוקר, עוד יום כאסירה בגופה. התריסים מוגפים למנוע מהעולם
לראות את קלונה. על דלת ארון הקיר טבלת ייאוש- ספירות הדם
הצונחות של החודשים האחרונים. זבוב מטייל על שפתיה ואין לה כוח
אפילו לנשוף. האוויר שורף, נכנס בקושי תוך שיעול שכואב בכלוב
הצלעות. השעון כבר מזמן פסק מלנוע כמו החיים, מאז התשובה
החיובית ההיא. הסדין ספוג בזיעה, מדיף ריח רע, צמוד לגופה. צבע
גופה כשל אפר רטוב, פטריות כשל גבינה צרפתית מעולה. אבל לא
שכמותה תיתן למצב הזה להמשך לאורך זמן. המחשבות לסיים את הכול
מתחזקות, קיימות בעצם מאז אותו מבחן ארור.
מול המראה. מה יש להגיד? אפשר לראות את העורק הפועם ברקה,
הצלעות בולטות דבוקות לעורה, לפחות אין טיפת שומן בגופה. בגד
הים הטורקיז הקטן, איזה לעג, שניים כמוה יכלו להיכנס בתוכו.
אין ספק שנגזר דינה.
טי-שירט רופף וג'ינס קרוע, תיק יהיה לה כבד לסחוב. בכיס
כרטיסייה והפניה לבדיקה. בדרך היא בקושי הולכת, המחשבות לעומת
זאת רצות- איפה כל אלו שהיו סביבה, למה אין מי שייתן לה עזרה?
והמרפאה והמחט, ועוד שבוע תשובה.
שלילי זה רע?