פעם, כשהייתי קטנה וחשבתי שהכל עוד יכול לקרות, הייתי בטוחה
שחייב להיות מקום בעולם שבו אנשים עושים רק מה שהם רוצים.
כשגדלתי, הגעתי למסקנה שהדרך היחידה למצוא מקום כזה היא לצלול
לתוך נבכי עצמך. פשוט?
אחר כך, כשכבר התבגרתי, הבנתי - הכל שטויות.
אין דבר כזה, לעשות מה שאתה רוצה.
שהמחיר כבד.
ואפילו, גבר מתקרב, גבר מחבק, גבר מנשק והעולם נמס, והכל
חורבות, וטסים עד לקצה היקום ובחזרה - ואיפה גבר בבוקר?
כשנכנסת - בכל רמ"ח איברי הרגשתי שנכנסת.
וכשיצאת - האם אתה יוצא?
הרי השגנו את מה שרצינו. זה היה העניין מלכתחילה. יופי. נהדר.
שלום.
מי אתה בכלל?
כי הייתי לרגע אתה. כי הרגשתי אותך והיה לי טוב.
והכל התחיל ונגמר באותה נקודת זמן. כל פלאי הייקום התגמדו
לרגלי ארבע זוגות ידיים. שתי לשונות. נשימה אחת. בחלקה פנימה,
בחלקה החוצה.
הפלא הראשון של היקום.
עלי הכותרת של התאוריה הפורחת שלי הולכים וקמלים עם כל גבר
שנוגע בי ברפרוף - במגע, במילה, במבט. איני יכולה בלי.