הוא הרים את מצחית הכובע, הביט ברגלו המונחת על הכסא שמולו,
הרים את ראשו והביט בילדים המשחקים בבריכה.
כמו בכל קיץ, הקפיד מדי אחה"צ להגיע אל הבריכה בקיבוץ, ליהנות
מהמים הקרירים ולחוש את עמל היום נשבר לרסיסים עמוק בתוך המים
העמוקים. היו ימים ששחה שם עם ילדו שלו, אבל עכשיו הילד כבר
גדול ולא נשאר עימו בקיבוץ. הוא הלך, כמו רבים מבני המשק לצבא,
ושם נשאר בשמי התכלת. הוא כל יום נפגש שם למעלה, הוא מוצא
מרגוע, ויש אומרים כי הוא ממש כמו ציפור שם למעלה במרומים.
נכדו איתמר ירד בשביל אל הבריכה. ילד שתקן כמו אביו, לא מרבה
בדיבור. תלמיד מחונן וילד מוצק לתלפיות, גוף שקיבל ממרתוני
הריצה שערך מדי יום מהקיבוץ דרך השדות עד לעיר חיפה ובחזרה.
איתמר נראה מזיע וכנראה חזר זה עתה מאחת מריצותיו בשדה וירד
בשביל. הוא זרק את המגבת אל סבו ובזינוק אדיר קפץ עם ראשו
קדימה למים, חוצה את המים במהירות. כל מבטי באי הבריכה היו
נעוצות בו, ואמה אמרה לענבר המהופנטת: אז מה, איתמר זה הכוסון
התורן?
וענבר ענתה כן, אבל הוא עוד מעט מתגייס, וכמו כולם ייעלם לכמה
שנים טובות ובטח יחזור למשק עם חתיכה חדשה בכל חופשה.
איתמר צץ מולם, הניע את ראשו, התיז עליהם מים קרירים, קרץ
לענבר, והיא - כמו מגנט - קמה וקפצה למים, שם כמו זוג דגים. הם
חצו את הבריכה לצד השני ושם החזיקו בשפת הבריכה, והיא ראתה
אותם צוחקים והרהרה בלבה - ילד שתקן צוחק, הכיצד?
סבו קם ללכת אבל קסמו של איתמר ריתק אותו לכסא, והוא הפליג
לימים בהם יובל בנו היה יורד עימו לבריכה בימי הקיץ החמים אחרי
שגמר לגמוא את השדות בריצתו אל העיר הגדולה חיפה והביא משם בכל
יום פרח, כמו אמר הייתי שם!
יובל בגר והלך, כמו כל ילדי הקבוצה היה מגיע לפעמים לבקר
כשעיתותיו היו מאפשרות זאת. אחרי הכל, היה מפקד בכיר בצבא. אבל
איתמר ירש את יופיו של יובל ואת שכלה של אימו היפה, והיה כעולה
על יוצרו. ככה הפליג בהרהוריו עד שהרגיש פתאום מים על פרצופו,
ואיתמר - כמו היה מתגרה בו - מציץ משפת הבריכה ושואל: מה,
לזקנים אסור להתרטב? הוא קם, פשט את חולצתו, נעמד על שפת
הבריכה, קימר את גבו, זינק כמו אז למים, ראשו חצה את המים,
גופו התיישר כמו לא היה כבר איש מתקדם בגילו, סב במים וצף
למעלה, צץ מול איתמר ואמר: אז תחרות? ואיתמר נענה לאתגר, וככה
הוא ענבר ואיתמר החלו לשחות כמו היו להקת דולפינים במחול ראווה
מהפנט.
אחרי כמה בריכות הוא עצר ואיתמר זרק, מתנשף: מה קרה, התעייפת?
כן, ענה, אני כבר לא בן 18 ולא רוצה להביך אותך, צחק. איתמר
נענה בהשפרצת מים ופרץ בצחוק אדיר.
וככה היו משוחחים כמו היו חברים משכבר הימים, ולא סב ונכד.