חדר חשוך. קרני שמש מעטות מבליחות מבעד לתריס הסגור והוילון
הדק, השמש שוקעת. על מיטה גדולה במרכז החדר שרועה אהובתו
בעיניים כצומות ושמיכה דקה למערומיה.
דלת החדר נפתחת, רוח פרצים פתחה אותה ואור חלוש מאיר את פני
אהובתו, והדלת נסגרת. היא חשה זאת ופתחה עיניה, קרני השמש
מתמעטות והגעגוע משתלט על מחשבותיה הרדומות.
היא מסבה את ראשה ומבטה נוחת על זר הפרחים הקמלים בתוך האגרטל
השקוף. הפרחים שהביא לה לפני שבוע. היא לא תזרוק אותם; הוא נגע
בהם, הוא עטף אותם, הוא שם אותם שם, הוא הביא לה אותם.
היא נמלאת עצב למראה אהבתה הקמלה ונגוזה, לחלוחית מופיעה
בעיניה. היא חשה בנוכחותו שרק לפני שניות אחדות נכנסה מבעד
לדלת והוא עומד שם, ומביט בה, והיא מביטה לכיוונו, בוהה באוויר
היכן שעומדת נוכחותו וככל שהזמן עובר והיא מאמינה יותר לובשת
נוכחותו את צורתה; כמו שלד אליו נוספים שרירים וגידים, עורקים
וורידים, בשר ועור ותווים... כמו תינוק שנוצר מתא אחד ומתפתח
ליצור אך בזירוז... התהוות שלמה נוצרת לעיניה. מהריקנות בה
שכנה נוכחותו לבש אט אט את צורתו הקודמת, כבן אנוש.
היא בוהה, מופתעת מעט אבל זה לא נראה עליה, השמיכה עולה לאט
ובחרישיות כמעט בלתי ניתנת לתשומת הלב ומכסה עד לסנטרה.
מבטו הריק מופנה אליה, בוהה בה, הוא עומד שם ומידת פליאת מה
בעיניו... גם בעיניה.
השקט נוראי.
בחוץ מחשיך אך ישנם שני נרות; אחד על השולחנון מימינו והשני על
השידה משמאלה.
הוא נזכר בפעמים האחרות שראה אותה שם, במיטה הגדולה, מכוסה רק
בשמיכה הדקה והיפה הזאת והוא היה מסיט אותה כמו אריזת מתנה
חגיגית ויפה. הכי חשובה, הכי יקרה, הכי שלו...
היא ראתה אותו, נזכרה בקיום שלו, באהבה הקיימת במהות שלו;
בצחוק שלו, במבטים שלו, במגע שלו, באהבה המפוצצת שלו אליה, אל
החיים... כל ההתהוות שלו, האישיות, ההתנהגות שלו, הדרך חיים
שלו אמרו אהבת עולם ושמחת חיים.
הוא מביט בה במבט אוהב, הוא יודע שהיא מאשימה את עצמה, היא לא
תמשיך את חייה בלעדיו, זה לא יהיה אותו דבר אף פעם. הוא יודע
שהלב שלה מת. כמה שהוא היה רוצה לחבק אותה עכשיו, להגיד לה שזה
בסדר, שזאת לא אשמתה, שהיא חייבת להמשיך הלאה...
היא נזכרת ביום ההוא... ברוח שהכתה על פניה, במהירות המסחררת,
בנשיקותיו הרכות על צווארה, במבט התימהוני שלה קדימה, במכונית
שהפתיעה אותה ממול והתנגשות האופנוע שלה... היא סטתה מהדרך
ונתקעה בגדר הגשר, הוא נפל מולה על הכביש ממול והיא פחדה שהוא
יעוף אל המים ויטבע אבל זה לא קרה... היא ראתה אותו מת מולה...

היא התחילה לבכות, עדיין בוהה בו, לא מסיטה מבטה. והוא רואה את
הבכי שלה ובוכה. הוא יודע למה, הוא רוצה להיות לידה, לחבק
אותה, ללטף אותה, כל כך שבירה.
היא חושבת למה לעזאזל הוא- אדם כל כך שמח ואוהב... למה הוא ולא
אני?! הוא היה כל כך טהור ומלא שמחת חיים... ואני, שרק רוצה
למות תמיד? למה לא אני?!
והוא בוכה יותר והיא מבטיחה בלבה שהיא תישאר- הוא מחייך מבעד
לדמעות- היא תישאר בשבילו! היא תאמץ אותו אל ליבה, את שמחת
החיים, את הטוהר, את החיוניות, היופי, האהבה. היא תחייה אותם
בשבילו, היא תוכיח שהיא רואיה להישאר.
הוא מחייך אליה וקורץ לה, היא מחייכת חיוך עצוב והוא אט אט
נעלם, בדיוק כפי שהופיע.
היא מחבקת את הכרית, עדיין בוהה בנקודה בה עמד, עדיין הדמעות
זולגות, אך היא מחייכת - חיוך מתוך עצב.