תמיד כשראיתי סרטים, חשבתי, איך דברים כאלה יכולים לקרות?
ואז חשבתי לעצמי, זה בטח רק בטלוויזיה.
אבל מאז התבגרתי, ועברו עלי עוד כמה שנים ודברים מתחילים
להראות לי אחרת,
המוות כבר לא רחוק ממני, בתי חולים, התעללות, אלימות, ומשפחות
הרוסות...
הבדידות והצער, כבר מוכרים לי היטב.
אהבות ואכזבות, תפילות ישנות שלא מתגשמות.

עכשיו אני כבר ילדה אחרת,
ואולי אלו שמכירים לא יודעים,
אבל אצלי הבחוץ הוא לא כמו הבפנים,
הבחוץ נראה אותו דבר, משעשע, צוחק ונמרץ,
אך, בפנים עמוק עמוק, בתוך הנשמה, הדברים שונים לגמרי,
יש בי אנשים שאפילו אני לא מכירה.
אנשים עצובים,
אנשים שבכלל לא יודעים,
אנשים בודדים שקשה להם,
אנשים שקטים.
וכולם שם ביחד, עמוק בפנים,
עושים מסיבה של רגשות כואבים,
ובכל פעם מעלים זיכרון ובכל פעם גורמים לי לחשוב,
ובכל פעם גורמים לי לשבת בצד ולא לדבר עם אף אחד,

אז, לפעמים זה קשה,
ולפעמים זה נמאס,
אבל האני החדש שלי,
אלי כבר נכנס...

תמיד כשראיתי סרטים חשבתי, למה דברים כאלו צריכים לקרות,
עכשיו, כשאני מסתכלת ושואלת...
אני רואה את עצמי בטלוויזיה...