יש רגעים בחיים, שבא לך לדעת יותר על המוות. הנשימה כבר פחות
מעניינת, המבט הופך אדיש והמחשבות היחידות שנותרות בחלל
המתרוקן של המוח, קצרות מידי כדי להחזיק מעמד.
ודווקא עכשיו, כשחשבתי שאני מספיק חזקה בשביל ללכת ממך, דווקא
עכשיו כשבכל רמ"ח אברי הייתי מוכנה, דווקא אז, הסתכלת לי
בעיניים ואמרת
"אל תלכי ממני, תישארי".
אז נשארתי איתך, למרות שידעתי שהסוף לא יהיה טוב. למרות שידעתי
שאתה משקר לי כשאתה אומר את כל המילים היפות. המילים שלך, היו
משהו שלא יכולתי לעמוד בו. הישירות הזאת, והאומץ לאמר את
הדברים שאתה רוצה מבלי לחשוב על אף אחד חוץ ממך... כל מה
שהקסים אותי כל כך, כל מה שהפנט אותי, הכל הפך עכשיו לכעס. זה
כל מה שיש בי... אני כועסת על עצמי שהאמנתי, ועליך ששבית אותי
כל כך עם השקרים שלך, עם המילים שלך.
באגדות תמיד הכל ברור, המפלצת מחזיקה את הנסיכה בשבי, מאיימת
עד פחד וכשהכל נראה חסר סיכוי מגיע הנסיך מאי שם ומציל אותה,
נושא אותה על כפיים והם חיים באושר ועושר עד שבא להקיא. איתך
הכל השתנה, איך הפכת מנסיך למפלצת, אין אגדות כאלה! אתה לא
מבין? בשביל מה להמציא סיפורים חדשים? הסתדרתי מצוין עם כל
השלגיות והסינדרלות עד היום, אז למה לנפץ לי הכל בפנים.
אז דווקא עכשיו כשרסיסים עפים מכל עבר ושורטים אותי עמוק, אני
מבינה שאין תשובות. אתה היית זה שהקסים אותי ועכשיו אני שבויה
שלך, מחכה למפלצת שתבוא מאי שם ותשא אותי על כפיים. רחוק ממך.