עליתי על קצות אצבעותיי והצבעתי בכל הכוח על הבובה שבמדף
העליון. "את זה אני רוצה." אמרתי בילדותיות כזאת מעצבנת נורא,
והוספתי פרצוף. "את זה!" צרחתי כשאמא גררה אותי במעבר לכיוון
דלת היציאה, בכיתי וניסיתי לקבל את היד שלי חזרה, אבל אמא, כל
משיכה שלי הידקה את אחיזתה. לא היה אכפת לי מהכאב בפרק כף היד
שלי, רק לקבל את זה.
עשיתי סצנה ענקית והתחלתי לדפוק עם הרגליים באספלט שבחנייה,
צווחתי בכל הכוח, ויללתי לאמא, "נו, די, אמא, את זה אני רוצה,
לא, די, בבקשה תחזירי אותי לחנות, נו, אמא." אמא דחפה אותי
לתוך המכונית בכוח וכמעט סגרה לי את הדלת על האצבעות אחרי
שקשרה אותי בכיסא שלי. לא היה אכפת לי מהכאבים בחזה בגלל
החגורה ההדוקה, רק לקבל את הבובה ההיא.
אם הייתי יודעת קללות, כמה שהייתי מקללת את אמא, ימים בלי
קינוח הייתי מקבלת אם לא סטירה. אני בטוחה שגם אז לא היה אכפת
לי, רק לקבל את מה שאני רוצה.
האמת שהיא הייתה די מכוערת, כזאת בובת סמרטוט כמו לפני עשר
שנים, היא עלתה הרבה רק בגלל שהיא הייתה מקורית. אבל היה בה
עדיין משהו נורא מיוחד.
שכחתי מכל העניין עד הערב. נראה לי שזאת הייתה די הקלה לאמא,
אני בטוחה ששעות של טיפול בילדה מטורפת שרוצה איזה בובה
מרופטת, רק בגלל שהיא מיוחדת לטענתה, זה לא ממש נחמד. קיבלתי
קינוח גדול ולמחרת כבר כל הדמעות התייבשו לי לגמרי.

אולי זה חבל שוויתרתי בקלות. אם היה לי מספיק שכל, הייתי תוהה
על זה, אבל מה יודעת ילדה בת חמש עשרה?
לא שאני מזלזלת בילדות בנות חמש עשרה, פשוט, טוב, אין לי איך
להתחמק מזה. כן, אני מזלזלת בילדות בנות חמש עשרה.
תהרגו אותי.