אני בכיתה המסריחה הזאת עכשיו, סופגת את כל הזבל של היום החרא
הזה, ולמה שמישהו ישאל, הרי עוד לא ניסיתי להתאבד, פלאשבקים
מהעבר חוזרים אליי וכמעט גורמים לי לבכות, אני מנסה לחפש את
הטוב, אבל איפה הוא?
האכזבה הזאת עדיין לא עוזבת אותי, ואפילו החברה הכי טובה שלי
מתנהגת כאילו אני אויר, כי למה להתייחס? זה בטח עוד אחד
מהדיכאונות הרגילים שלי אה?!
כל הצחוק הזה מסביבי כל כך לא מובן, כל החיוכים שמי יודע אם הם
אמיתיים, בטח כשמישהו יצטרך משהו הוא יפנה אליי, שוב,
פלאשבקים.
הכי קל לכתוב בלהט הרגע, כשאת יושבת בשיעור שהוא יותר משעמם
מהחיים של עצמך, כל הדיבורים מסביבי כל כך מגעילים אותי עכשיו,
הדמעות לא יוצאות, ולמה שייצאו? למה שיקרה משהו שאני רוצה?!
אני יושבת, מסתכלת בחלון מחכה אולי לאיזה קרן אור קטנה שתציג
לי את החיים בצורה קצת שונה.
לא, אני לא מאמינה לאנשים עכשיו, לא סומכת עליהם, אני בכלל לא
מבינה אותם, אולי עדיף... אולי לא, כבר אין לי מושג.
השפתיים שלי רק רוצות לחייך, להמתח קצת, אבל הן לא נמתחות
ונשארות סגורות. אני יושבת בשקט ולא מדברת, אפשר לראות הכל על
הפנים שלי, אבל בשביל זה צריך להסתכל עלי...
האכזבה הזאת מאנשים הורגת אותי... רק על אמא אני סומכת, רק היא
לא תתיאש, היא הבטיחה לי שהיא תמיד תהיה איתי,
למה רק היא?...