היא הלכה בשדה, לבדה. השיבולים השחורות יותר מעומקו של הים
עטפו אותה כשמיכה גדולה ומגוננת.

היא הלכה כשלגופה שמלתה הלבנה בלבד הזוהרת באורו הנוגה של
הירח. ברגעים אלו היא לא חששה מדבר, רק שקועה בחשבותיה... אך
ברור היה לה שלשם לעולם היא לא חוזרת, לעולם.

בלית בררה והשלמה עם גורלה מלמלה לה בלחש "זהו עברי כעת, כל זה
כבר מאחורי". לפתע עצרה והתיישבה על האדמה הלחה. נערה לבושה
בשמלה לבנה הבוהקת לאור הירח באמצע שדה שיבולים שחור. דמעה
זלגה מעיניה החומות והגדולות לאורך לחייה. דמעה כה אמיתית
ועמוקה כאילו מלאה בכל הצער שבעולם וכמו שבאה איתו - כך תעלם
ותיקח אותו איתה.

כך ישבה לבדה בחסות החשכה באמצע שדה השיבולים, לא נרתעת מדבר.
משרבטת על פיסת נייר בעיפרון אשר עופרתו שחוקה ודמעותיה זולגות
ומורחות את העופרת.

"נער יפה שלי

אתה יודע, ותמיד ידעת שאתה הכל בשבילי, ונשבענו שלעולם לא
ניפרד והם לא יעצרו בעדנו. כך נשבענו זה לזו אך שנינו יודעים
כעת ששבועתנו לא היתה אמיתית - כי לא התקיימה. אל תחשוב
שהעלמותי היתה לשווא וברצון - אם כי מכורח. לעולם תהיה
במחשבותיי..." וכך בנשיקה קלה ומרפרפת חתמה את מכתבה והשליכה
אותו לאוויר, לחסדי הרוחות.



אי שם על שפת הים, עופפה פיסת נייר עם זכר לדמעות רטובות
ועופרת מרוחה לפניו של נער שישב על החול הרך, בחשכה.