בזמן שאני שקוע באחד מהסיוטים היותר מפחידים שהיו לי פתאום אני
שומע קול מוכר, קצת מעצבן, שהגיע ממקום לא ברור, "מיקי, מיקי"
הוא קורא בשמי. רק אחרי שפתחתי את עיניי, עדיין שקוע בסיוט
הבנתי שזה היה קולה של אמא שעמדה מולי עם הפלאפון שלי. אפילו
בלי לחשוב ישר ידעתי שזה דני, רק הוא יודע להתקע במקומות הלא
נכונים ובזמנים הלא נכונים. הייתי עצבני עליו רצח בגלל שבגללו
העירו אותי אבל ככה זה אצלי אני כל הזמן עצבני כשמעירים אותי.
סיפרתי לו שבזמן האחרון יש לי הרבה סיוטים, וכדי לצחוק קצת
סיפרתי לו שהיום היה לי סיוט בגללו. הסיבה שהוא התקשר לא הייתה
מצחיקה בכלל. הוא אמר לי שהוא לא בא בסוף למסיבה בתל אביב, זאת
שאנחנו מתכננים לנסוע עם החברה כבר שבוע שלם. אמרתי לו שאני
אהרוג אותו אם הוא לא בא אבל כל זה לשווא. איך ילד יכול להיות
כזה חסר טאקט. רגע לפני שנתקתי לו את הפלאפון בפרצוף שאלתי
אותו למה הוא לא בא והנבלה הזה בכלל לא התבייש להגיד שיש לו
מקום יותר טוב ללכת אליו. שלא יעשה טובות לאף אחד.
כשהייתי כבר בתוך תל אביב, נוסע בנינוחות במהירות בינונית על
הכביש הריק לפתע הרגשתי שהמכונית פגעה במשהו. לא יכולתי להשטלת
על המחשבות הרבות שהציפו את מוחי והחרדה שהצטברה לי בגרון
ולקחה את נשימתי כשראיתי את הגופה המתפרפרת בצד המכונית שלי.
כשהתקרבתי יותר אני לא האמנתי למראה עייני, או שלא רציתי
להאמין. זה היה דני ששכב שם מחוסה בדם מסתכל במבט מפוזר על
הפלאפון שלי ונושם את נשמותיו האחרונות. לאחר רגע התאוששות קצר
הסתכלתי מסביבי וראיתי שאין שום נפש חיה באזור חוץ ממני,
וההגיון שלי הורה לי להרחיק את המכונית מהגופה. נכנסתי למכונית
והחנתי אותה עמוק בחניה של הבלוק ממול, משם יכולתי לראות
מצויין את האמבולנס ואת האנשים שהתקהלו במהירות במקום. לא
ידעתי מה לעשות,וכמובן לא הייתה לי שום כוונה להסגיר את עצמי
למשטרה. לקחתי את הפלאפון וחייגתי את המספר של הבית. אמרתי
לאמא שאני מרגיש כאלו אני עומד להתמוטט מרוב צער ואשמה.כשהבנתי
שהשיחה הזאת לא מובילה לשום דבר מועיל ניתקתי אותה, והתחלתי
לרוץ.רציתי להגיע למקום כמה שיותר רחוק משם, מהגופה, ומהמשטרה.
רצתי לאן שעיניי הובילו אותי, והן הובילו אותי לגג של בניין רב
קומות קרוב. אני עמדתי למעלה וצפיתי בכל ההמולה למטה ורק תמונה
אחת הייתה לי בראש. הוצאתי את הפלאפון ועם כל התסכול זרקתי
אותו מהגג של הבניין. אני זוכר שהתקרבתי לקצה ממש קרוב ועקבתי
אחריו בזמן שהוא נפל את כל הגובה הרב. הדבר הבא שאני זוכר הוא
שהפלאפון התנפץ על האספלט. באותו רגע נשמע קול מוכר, קצת
מעצבן, שהגיע ממקום לא ברור, "מיקי, מיקי" הוא קרא בשמי.
כשפתחתי את עייני ראיתי את סבתא עומדת מולי, היא אמרה שדני בא.
היא שמחה לראות אותי באותו רגע כמעט כמו שאני שמחתי לראות
אותה. בכלל אני לא זוכר מתי הייתי כל כך רגוע ושמח כשמעירים
אותי ככה, וכבר מזמן לא שמחתי ככה לראות את דני שבדיוק נכנס
בדלת עם החיוך המכוער שלו. התחלתי לתהות לרגע למה לעזעזל כולם
שמחים כאלה? וסבתא, היא לא נפטרה לפני שנתיים?!