[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







אסף חורב
/
צינורות בגב

היא באה ממשפחה עם שורשים. האחות הגדולה של אמא, רונית, היא
נצר למשפחת רבין, הנכדה של, וקיבלה חלק מהירושה. היום מנכ"לית
של איזה משרד ממשלה. הצד של אבא גם מיוחס - סבא אמנם היה יתום,
אבל חבר טוב של פריצקי ועוד משהו מהליכוד, יופי של תמונות
מהחתונה.

אחיה הקטן תמיד היה בודד. מין ילד מיוחד שמכונס בתוך עצמו.
רגיש כזה, שכל פעם יש לו שיגעון חדש. פעם זה היה כדורגל. שנים
לא סבל ספורט, ופתאום חזר הביתה אחרי שבעט באיזה לכלוך שמצא
בפח אשפה והחליט שזה הדבר. בהתחלה האמא עודדה אותו - אחרי הכל,
קצת ספורט לא יזיק לילד. שיזוז קצת. הוא קרא בספר שכדורגל זה
עם כל הנשמה, זה הכל או כלום, ואז שום דבר לא יכל לעצור אותו.
כשחזר פעם ראשונה מהמגרש בהרצליה סיפר שאי אפשר לשחק, כי נבחרת
הכדורסל תופסת את כל המגרשים. אז הוא החליט להזיז אותם - ככה,
הוא, הקטנטן. לא שינה כלום שהם היו בנבחרת נוער ואף ילד
בהרצליה לא התעניין בכדורגל חוץ ממנו. הוא כמעט הצליח לשכנע את
האמא להקפיץ אותו כל יום למגרש יחד עם הארון שלו - שיוכל גם
להכין שיעורי בית, או אולי פשוט הוא היה צריך שער.
עכשיו השיגעון שלו זה רולרבליידס, ואיזה כדור גומי קטנטן. הוא
כמעט נדרס ברכבת התחתית כשהחליט לרדוף אחרי הכדור. סיפרו שהוא
עצר כמה סנטימטרים מרכבת נוסעת.

האח הבינוני גם הוא סיפור - ילד צנום כזה, בלקר. לובש רק שחור,
שומע מטאל ורוק כבד כל היום. תמיד מסתובב בשכונות מצוקה ליד
הריסות ופחי אשפה. הוא אומר שרק שם יש את המועדונים האמתיים,
שאפשר להרגיש את המוזיקה מרביצה בריאות. אני חושב שכשהילד יגדל
קצת יכול להיות נחמד להעביר איתו ג'וינט.
הם חיים בבית יפה בהרצליה - ריהוט מודרני, עץ מבריק כזה,
שהמעצבים של איקאה היו קופצים עליו. הבית רחב, יש גינה גדולה
מקדימה, עם דשא וציליות והכל. הם תמיד עושים כאן אירועים -
האחות של האמא (זאת מהמשרד) מזמינה חברים מהעבודה ל"ארוחת
בוהוריים לא רשמית" אבל איכשהו תמיד יש שם איזה שר או שניים
וכמה חברי כנסת חוץ מהשניים-שלושה חברים, והמון עובדי משרד.

יש מרפסת יפה מאחורי הבית, מקום ירוק ויפה, שאפשר לשבת ולהירגע
בו על ספסל מתנדנד מתחת לציליה.
אין נוף - הבית עם הגב להר, אבל יש מטפסים ירוקים לאורך כל
הקירות, וגם נופלים מהרשת בתקרה.
יש להם בעיה מוזרה, היא סיפרה לי שזה התחיל כשהיא היתה קטנה
מאוד, או לפני שנולדה. מגיעים לשם החרקים הכי מוזרים - בעיקר
עכבישים, ותמיד ענקיים. ככה זה התחיל - עכביש של איזה 30-40
ס"מ פשוט השתלשל על חוט, ישר על הראש של אבא שלה. כמו שאני
מכיר אותו, בטח לא הזיז לו הרבה. אני יכול לדמיין אותו עם מבט
מופתע ברגע הראשון, ישר אחר-כך מנפנף את העכביש עם היד ואז
פולט איזה "אוף".
האמא בטח נלחצה הרבה יותר. אבל כשזה לא הפסיק, והעכבישים
והחרקים הענקיים המשיכו להגיע בקצב (כמה ביום) אז האבא פשוט
התקין רשת חשמלית, כמו תקרה, שיושבת מעל המרפסת. היא עשויה
מחוטי מתכת חזקים, כאלה שאי אפשר לכופף, ואם היא לא היתה
חשמלית היה אפשר להעביר את היד בחורים. עובר בה מתח גבוה, ורק
למטפסים לא אכפת, והם הופכים אותה לגג ירוק שמצל מהשמש והופך
את המרפסת חזרה למקום ירוק ויפה.

אבל האחות, האחות היא הסיפור האמיתי. פגשתי אותה באיזה מועדון
לילה בהרצליה. לא היינו יוצאים להרצליה, אני וחבר שלי. מה יש
לשני סטודנטים תל-אביבים לחפש בהרצליה? אבל לחבר שלי היו כל
מיני רעיונות, אז פעם אחת התרחקנו עד הרצליה. החנינו רחוק,
והיתה חתיכת הליכה עד למועדון. ככה עם המעיל זרוק מעל הכתף
הלכנו, מדברים, כשכל הבחורות ברחוב מסתכלות על חבר שלי. יש לו
חיוך של ילד שובב ומראה של גברבר איטלקי, ואז הוא עוד לא היה
הומו.
ראיתי אותה פעם ראשונה מחוץ למועדון, לפני שנכנסנו. בחורה
מהירה עם שמלה שחורה קצרה, ושיער שחור וחלק. די קצר, כמו של
הסיניות. היא היתה בדרך החוצה, לבדה.
הסתכלתי עליה הולכת. השמלה ישבה עליה יופי, אבל זה לא מה שמשך
את העין. מעל הצווארון של השמלה בצבצו שלושה צינורות עבים, אחד
התחבר לאמצע הצוואר, ושניים חזרו מתחת לשמלה לכיוון הכתפיים.
פעם בהם נוזל באדום עם זוהר פנימי עמוק, כמו לבה או אש
נוזלית.
אמרתי לחבר שלי שאני חייב לרוץ. לא היה לו אכפת על כך, הוא
בדיוק פלרטט עם שלוש בחורות במקביל.
תפסתי אותה בדיוק מחוץ לשרותים. תוך שלושה משפטים כבר היינו
בפנים, מעיפים החוצה איזה זקן חצי לבוש. ובפנים השמלה כבר עפה,
ותוך שניה אנחנו כבר עושים את זה, והיא חתיכת חתולה פראית,
נושכת ושורטת לי את הגב. ותוך כדי המוח שלי, די מנותק ממני,
בוחן לה את הגב בין האנקות והשריטות. יש לה צינורות בגב,
אדומים כאלה, יוצאים מהגב וחוזרים לגב, ובכולם זורמת אש
נוזלית. אחד לאורך כל הגב, רץ את עמוד השדרה עד הצוואר, והשאר
בזוגות, ממנו והחוצה, חוזרים כשהגב מסתיים.
אנחנו גומרים ביחד, פיצוץ משתק של אושר, ואני מרגיש את הגוף
שלי מתחמם.
ואני עף אחורה ונופל דרך הדלת הנפתחת על הרצפה מול השרותים.
הזקן עוד שם, הוא וכמה חברה מסתכלים עלי נשרף עירום על הרצפה.
אש עוברת לי בורידים - ים של מפלצות קטנות, כמו היצור מ"הנוסע
השמיני", שורפות לי את הגוף מבפנים ואני מתפתל מכאבים, עירום
על הרצפה.
ואז זה מגיע. מטר של הקלה, כמו צנחנים צבעוניים רצים לי בכלי
הדם, מטהרים אותם מהמפלצות ששורפות אותי. צנחנים כחולים,
צהובים, אדומים, צונחים באור השמש ומנקים לי את הגוף. מותש אני
מפסיק להתפתל.
אני נאבק לתוך הבגדים והיא קצת עוזרת לי לקום.
ישנו אצלה באותו לילה, וחבר שלי מת מדאגה.
אחר-כך היא סיפרה לי שזאת לא הפעם הראשונה, וזה תמיד קורה ככה.
פשוט אני הראשון שנשאר. מאז אנחנו ביחד.

זאת מחלה, הצינורות האלו.
זאת אומרת,זאת לא מחלה, אבל הם הגיעו בגלל המחלה. זה התחיל
כשהיא היתה קטנה, בת 3. היא פתאום נפלה והתחילה להתפתל כשהיתה
במרפסת ואמא שלה התחילה לצעוק.
אתם בטח חושבים שזה מהעכבישים. לא. זה מולד.
שלושה חודשים לקח להם בבית-חולים לאבחן את המחלה, ובסוף היא
חזרה הביתה עם צינורות בגב.
חלק מהטיפול, מהתרופה.
יש לה בדם מפלצות, חייזרים קטנים ששורפים אותה, וצנחנים
שמצילים אותה כל הזמן.
בשביל זה הצינורות. בהתחלה הצינורות היו ענקיים עליה, ילדה בת
שלוש, והם עשו בליטות ענקיות מתחת לחולצה. ככה היא גדלה,
האאוטסיידרית, המוזרה, כל הילדים פוחדים ממנה, והיא קרה לכולם.
אולי בגלל האש ששורפת אותה מבפנים היא כל-כך קרה. היום זה כבר
יותר בסדר, ואת הצינורות רואים רק מעל הצווארון של השמלה.
וכשאנחנו מזדיינים, זה תמיד אותו דבר, אותה אש ששורפת אותי,
ונכבית כמו דלי מים רגע אחר-כך.
היא אומרת שככה זה תמיד יהיה איתה. ככה זה עם כולם. החיידקים
עוברים אלי כשאנחנו ביחד, וגם הצנחנים. בגלל זה השריפה. היא אף
פעם לא משתמשת בקונדום. לא איתי, לא עם אף אחד.
כנראה רוצה שאני אסבול.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אני התחתנתי
מאהבה.....אהבה
לכסף.




...אמרה גליה
אלבין לביתה.


תרומה לבמה




בבמה מאז 9/7/05 16:06
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אסף חורב

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה