כל העולם שלי מלוכלך
הידיים שלי צבועות עכשיו בצבע השיזוף שמקנה לי מראה של ילדת
פחים.
העיניים האדומות, שמתחתיהן תמיד בולט לו צבע שחור של מחסור
גבוה בשינה.
הלילות ארוכים, לא עוברים, לא נגמרים. חסרי מנוחה.
אני מתהפכת מצד זה לצד זה, וחושבת...
האיפור שנמרח לי מבכי בלתי פוסק על כמה שמלוכלך.
הכל מלוכלך. אני מגעילה את עצמי, ואני יודעת שגם את האחרים.
אני שוב עצובה, ומתחמקת מלענות על שאלות פשוטות
"מה יש לך, את כל הזמן עצבנית"
"תפסיקי להיות עצובה כל הזמן מה הקטע שלך"
אני עוברת התעללות נפשית מצד צבועות שלא מניחות לי.
להקה שלמה של זאבי ציד שרצות בהרים ובצוקים, ואני נחה לי בפינת
יער קטנה משלי.
"אוווווווווווווווווווווווווווו"
קול הזאבים חוזר אליי בלילות הקשים במיוחד
הם נושכים אותי, ואוכלים אותי עד העצם
אני נשארת חסרת כוחות.
הפינה שלי עכשיו לא קסומה וקטנה, היא הפכה למשעול גדול.
למקום שנשאלת בו שאלה מוכרת
"האם זה שווה את הכל?"
פתאום אני מוצאת את עצמי בדרך ללא מוצא, ביער מזקין ושחור,
ששום שביל בו אינו מפתה במיוחד
אני מסתכלת לשמיים, הם מסנוורים אותי ומקשים לי על שדה
הראייה...
אני הופכת זומבי קר ואפור
לא רואה, לא שומעת, לא יכולה להקשיב...
מסוחררת ומלאת תפילות של טוב
אני הולכת בשורות של עצים בדרכים שהטוב
והתקווה
נטשו אותם ממזמן