זריחה שעולה מעבר להרים המקיפים את הכנרת, ולחש ציפורים מתחיל
להשמע באוזניים.כמה זמן לא זזנו... שעה? שעתיים? שלוש? מי ידע.
הזמן כמו נעצר. אוניות רחוקות ושמיכה אחת גדולה, מחממת את מה
שהלילה קירר. והחיוך שלך. כלכך יפה. כל כך. כל כך אתה. והחיוך
שלי מהול בפחד- פחד של מה עכשיו, וכמה שהייתי רוצה לקרוא את
המחשבות שלך עכשיו. מה הייתי עושה בשביל זה.

והזריחה שוב עולה על כנרת, מנקודת מבט אחרת, מזמן אחר. עשן
סמיך של נרגילה מתערבב בשקט, והבעבוע לא מצליח לקטוע אותו, לא
מצליח להפריע אפילו. והיופי שבשקט. בצד זרוקים כמה אנשים,
שיכורים מהערב שלפני, והרוב פזורים באוהלים. ואתה, אתה לא כאן.
היית, והלכת. בלי שלום. לפני שנה. לפני שנה בדיוק היינו כאן,
והזריחה שוב עולה, רק שהפעם זו זריחה אחרת. והשמיים נהיים
בהירים יותר ויותר, והשקט. השקט המופלא הזה. מחזיר אותי שנה
אחורנית, לחוף ממול.

הדמעות שלך והשתיקה שלך. בחדר שלך. הלב של שנינו שנשבר.

והפעם הדמעות שלי והשתיקה שלי, כי הפעם תורך לדבר, בחדר שלי,
והפעם זה הלב שלי שמסרב להתאחות.





אני מצטערת. אם רק היית יודע שלא הפסקת להיות חשוב בשבילי.