כבר שבוע בוכה לה בחדר כל לילה לפני השינה.
והעומס מצטבר עליה, מתחיל לסגור עליה כמו חולה קלסטרופובית
במעלית שנתקעה, אך היא שותקת.
ביום השמיני החליטה שאין היא מסוגלת עוד והיא רוצה לדבר, להגיד
למישהו לבוא לתקן את המעלית, לפחות לפתוח חלון...
היא התקשרה לעמית, מי שהייתה חלק נכבד בחייה עד שעמית מצאה
חברות חדשות, "בוגרות יותר".
הדאלוג בניהן היה יחסית קצר:
"את פנויה?"
עמית: "יש לי שתי דקות!" בקול מתעניין עד רכלן אמרה "קרה
משהו?"
"אני רק צריכה לפרוק קצת".
עמית: "מה?"
דברים שהצטברו עם הזמן חשבה לעצמה, אבל אמרה בקול חלוש
"שטויות, את יודעת..."
עמית: "טוב, אז זה יכול לחכות נכון? אני קצת עסוקה, הרגע
חזרתי... נדבר..."
"ביי".
והטלפון נטרק מהצד השני.
לאחר מכן יצאה למרפסת הסתכלה על המאפרה במרפסת של השכנים וכל
כל רצתה לעשן אבל אז נזכרה שהיא לא מעשנת והיא לא יודעת אפילו
איך להחזיק סיגריה...
הטלפון צלצל ואחיה הקטן צעד "זה בשבילך, תעני כבר, אני לא
המזכיר האישי שלך!".
"תודה רבה לך אח קטן שלי" אמרה בקול ציני.
"היי מה המצב", הקול מהצד השני נשמע מוכר, "וואי שנים שלא
דיברנו, מה קורה איתך?" ואז היא זיהתה את אמיר חבר מהתיכון
הקודם...
"באמת לא דיברנו שנים..." אמרה.
"התגעגעתי איתך, הבנתי את מסננת?"
אני לא מסננת "פשוט אני חוסכת בשיחות נכנסות... מצטערת, אם
הייתי מזהה את המספר שלך" ענתה "הייתי עונה כמובן" ותוך כדי
מחקה את המספר שלו מהסלולרי שלה למקרה ש...
"אז מה איתך? הכל טוב? חברה?" שאלה.
והוא ענה, על הכל וגם על המשך החקירה. אין חברה, בלימודים הכל
טוב, אחותו בצבא, אחיו גדל כל כך מהר וכבר בכיתה י', איתו הכל
בסדר, חוסך ליוון עם חברים. הכל כרגיל.
"ומה איתך?" שאל אמיר. "איתי..." נשמה עמוק תוך כדי התלבטות על
שפיכת הלב או התשובה הבנאלית, "איתי כל טוב, כרגיל כמו
אצלך..."
פתאום נשמעה דפיקת דלת בצד השני של הקו ואמי היה צריך לסגור
תוך כדי הבטחה שידברו מחר.
אמא שלה יצאה אליה וצעקה עליה שכבר תורה להוציא את מאיה הכלבה
שעוד רגע תשתין על השטיח. זו הייתה הזדמנות מצויינת עבורה לצאת
קצת להתאוורר בלי שישאלו יותר מדיי שאלות.
מאיה התעקשה להשאר בגן בבלוק שליד, אז היא נתנה לה קצת ללכת
בלי הרצועה, היא כלבה מאד נאמנה בדרך כלל אז אין בעיה עם זה.
אבל הפעם מאיה רצה והיא אחריה עד שמאיה נעצרה ליד כלבון יפה
תואר. שהבעלים שלו הייתה רוני, חברה טובה שלה. "אויש
בוננבון..."(זה שם הכלב.) ישר זיהתה.
בזמן שהכלבים עשו את שלהם, ישבו על הספסל ודיברו. היא כבר לא
יכלה יותר ושפכה את הלב, רוקנה אותו מתוכן עד שהתייבש לה הגרון
וסיימה את הטישו של רוני בגלל הדמעות.
"באמת שרע לי, פשוט קשה." אמרה "אני מרגישה שלכולם מסביבי כל
כך טוב ושדווקא אצלי הכל פשוט לא מסתדר" הוסיפה.
"אולי את צריכה עזרה?" רוני שאלה
"כשאת אומרת עזרה, את מתכוונת ל...?"
"פסיכולוג" מילמלה לעצמה רוני.
"רוני, עכשיו אני לא צריכה פסיכולוג, אני צריכה חברה
שתקשיב..." אמרה תוך כדי דמעות בקול תמים.
"אז זה מה שתקבלי..." ענתה לה בחצי חיוך רוני.
והדמעות כבר יבשו והיא עוד דיברה ורוני נשארה, משיבה ובעיקר
מקשיבה. |