מי יוכל לספר?

מי יוכל לספר?

זה בורח ממני
כפי שברח ממני
כשברחתי ממני.
זה בורח לי מהידיים:
אמרות הרגע
מחוות השעה.

אל תשתו מולי על ספסלים
אל תקיאו לידי בחול.
העיסוק בשולי הוא העיסוק בעצב,
העצב האומלל הוא זה שלידו זהרנו,
זוהר הזריחה
הוא זה שבגינו אכבה.

אני לא יודעת להחליט אם באתי או עזבתי
אני לא יודעת להגיד מה מהם הוא העיקר.
זרות המבטים שמתירה הפקר -
גבר שיכול להיות אבי יזמין אותי להיכנס;
הגבר שאבי לא ישגיח כשאברח מהחלון.

קו 4 הוא שנות השמונים.
בשנות השמונים העיר הייתה רעה ומכוערת
הכיעור אפור ומטויח
האנשים לא יפים וגם היפים
נראו נורא והקיאו כל לילה
במנהרות תת קרקעיות מרוססות צואה.
קו 4 הוא הדרך אל החושך.
החושף מפחיד בייחוד כשהוא רודף
כמו הבדידות, כמו הכפייה העצמית לבדידות
כמו עלייה מכוונת לשורש העצב
הבהלה, ההלקאה, הירידה לצורך ירידה לצורך
גירוי נואש של שריר הצורך.

מחזור של רגשות היום:
נמעכה זיעה ונגרס געגוע ועובד טירוף מלודרמטי תוך-ראשי
הכל לכדי זיקוק שמתוך הזוהמה
הוליד את הרגע בו הפכנו משי.

כל רגע שאבודד יעמוד בפני עצמו.
ההסבר השחור על דרך סלמה  שהלך והתעמעם בתוך מוחי שהלך והתעוות
אל מול עיני;
הלם הבושה, העצירה, ההצפנה, ההזעה, ההכאה, רגע ההיתקלות,
השתיקה, השתיקה, השתיקה, התהיות האיומות מכל - מי הוא? מי אני?
הפחד הגדול;
הבכי, הצחוק כי ככה הוא ולא כי הוא צוחק, הניצוץ, האלכימיה,
הרגעים שלא ייכתבו לעולם, המילים שלא הומצאו עדיין;
המקלחת, השחרור, הרצפה, קור הרצפה, טוהר הנשימות, חום הרכינות,
המסע המרתק של כל אחד אל מול עצמו אל מול הסיפור הנגדי לתוך
עיניים פנימה;
אמרת הרגע;
המיטה, הרפרוף, הריחוף, הרצון, ה-הנה זה קורה עכשיו, זה לא
יקרה יותר משזה קורה עכשיו;
הבוקר שהוא טוב שהוא סוף שהוא פחות טוב שהוא רע.

וכמה רגעים אחרי שחרור הכתיבה וניצול ההורמונים שכתיבה משחררת
משהו שחור נמרח לי מבפנים.
ניסיתי לפני ההירדמות לחשוב -
דמייני מצב שמסמל לך טוב.
ולא יכולתי למקם אותי לבד. פתאום לא מצאתי אף דרך בה אוכל להסב
לעצמי אושר
וזה אמלל אותי
זה אמלל אותי נורא.



22.8.05