"אסור לי לצחוק", היא לפתע לוחשת
"היום זה יום עצוב"
והצחוק המשגע נפסק
והחיוך התמידי נמחק
והיא שותקת.
אני ממלאה אוויר בריאות
ונושפת מילות נחמה
אך יעלי מתחילה לבכות
אני מחבקת אותה בעיניים דומעות
ופתאום אני מבינה
שעברה כמעט שנה
והחיים שלי המשיכו
וכמעט שכבר שכחתי
ופתאום אני מבינה
שעברה כמעט שנה
וכאן כלום לא השתנה
ואני כמעט ברחתי
יעלי שואלת
אם אני זוכרת
כשהלכנו לגן השעשועים
"זה היה כשאמא הייתה בחיים",
אני שותקת
ונזכרת
שזה היה שבועיים אחרי
יעלי שמחה
אני מוחה לה דמעה
נותנת לשלי לזלוג.
וכשהיא עולה להקריא שיר
וכל הקהל בוכה,
אני יודעת מה זה לאהוב.
22.5.05
http://stage.co.il/Stories/457923