עוצרת את החיים לרגע
בכדי להתבונן לאחור
אל כל מחשבותיי ורגשותיי.
אמנם על הדף כבר הצהיבו
אך בתוך ליבי הם בוערים כמו לראשונה.
הולכת בצעדים איטיים, לא עקביים,
לעיתים מחישה את פעמת ליבי
וממריצה את גופי קדימה
ולעיתים נעמדת, פוקחת את עיני
ומתבוננת בנוף.
חברי קוראים לי בשמי
מתוך הזיכרונות הרדומים שבכוכי מוחי,
רוצים שאשוב ואזכר
בזמנים של פעם, בחיבוקים ובבכי.
לצליל קולו של העבר, אעצור את צעדי משכבר
ובזוית עייני אראה את ההווה חולף על פני
מבלי לחשוב פעמיים.
לאחר שאפנים את עזיבתה של הרכבת
בלעדיי,
אשאל את עצמי-
האם היה זה כדאי? |
