הנה תבונת האבלים:
אין דבר שלם יותר
מהכאב.
אדם נתלה בכתף חברו
(ובעצם בעצמו).
זו האמת כפי שראיתי אותה
כשאחרונת הקרניים שלחה בנו
כוויות של אור
ומצאתי נחמה סתומה באמת הזו,
איני יודעת למה אבל
זה כך.

ישבנו
באותה שעה מכהת חושים,
אחדבתוךהשני,
אני חשבתי מה היא מזכירה לי,
הגוויעה האיטית הזו של
הערב,
לא עצבות לא
אף היא הוקיעה מתוכה,
זה מכבר,
שאריות אחרונות של כאב
ואולי,
(חיוך קטן של ניצחון),
אולי עצבות אסתטית.

אתה רק ישבת ברקע ההוא
ולפתע נראית
מלא,
(כמו גאות עצמית פקדה אותך,
ובה אף לי לא נותר מקום)
וחשבתי-
הגענו עד כאן,
יפו בנות השכן
ואני החכמתי,
הגענו עד כאן וידעתי-
יבוא יום
והוא קרוב,
נצחק-נבכה-נכבה,
נחוש אולי,
כבתאום עיוורים
המכירים את הגוף,
כמו אותם דברים היו
לפני בריאה,
אני אדע שלא שיקרנו מעולם ואתה
תביט דרכי ותאמר לי ראי-
איך חיינו כך.