עמדתי בתחנת הרכבת כולי מתרגש, יד אחת מחזיקה את העודף המדויק
שספרתי שוב ושוב לפני שיצאתי מהבית ואילו ידי השניה היתה
מוחזקת בידו הענקית והלחה של סבא אברהם. בשביל בן אדם קטן
ושברירי, היו לו ידיים כה גדולות וחזקות, עד שחשבתי שהעצמות
שלי הולכות להיסדק ואני אצטרך להתהלך במשך שבועות עם גבס על
היד. לפחות כולם בבית הספר יחתמו לי על הגבס, אולי אני גם
אשכנע את נועה מהכיתה המקבילה לחתום לי הקדשה אישית על
הגבס...
"תישאר צמוד אליי, יעקב ואל תעזוב לי את היד". סבא אברהם הנחה
אותי בתקיפות והביט בי כדי לראות אם הבנתי. הנהנתי בכובד ראש
ולא הזזתי עפעף כאשר היד שלו מחצה את שלי בחוזקה. "שלא תלך לי
לאיבוד". רציתי להגיד לו שאני כבר ילד גדול ושכבר שנים שלא
הלכתי לאיבוד לא בתחנת אוטובוס ולא בקניון, אבל שתקתי והנהנתי,
כפי שהבטחתי לאמי.
"תזכור, קובי," אמא אמרה לי הבוקר, בזמן שרכסה את המעיל שלי
כפתור אחרי כפתור, למרות שאני יודע לכפתר את המעיל לבד. "סבא
הוא לא איש צעיר, הוא זקן מאוד. אז אני צריכה שתתנהג יפה ולא
תתחצף אליו, אתה שומע? הלב שלו חלש, מילה אחת לא במקום יכולה
לגמור אותו".
למרות שלא כל כך אהבתי את סבא אברהם, לא רציתי שהוא ימות פתאום
כמו סבתא פנינה, אשתו. לכן הקפדתי על החיוך המנומס ולא הוצאתי
הגה מהפה, כי לפעמים אני לא שולט בעצמי והחוצפה פשוט נפלטת לי
מהפה. המנהלת פעמיים כבר השנה קראה לאמא שלי לשיחה בקשר
להתנהגות שלי. אז שתקתי כמו דג, נחוש בדעתי למצוא דרך להנות
מהנסיעה, למרות היד שבטוח נשברה עד עכשיו ולמרות הריח העז של
עובש ובושם מגעיל לגברים שסבא אברהם הדיף.
"בוא, עולים," סבא אברהם הורה לי ומשך את הזרוע שלי קדימה,
כמעט מוציא אותה מהמקום. עלינו לרכבת והלכנו עד המושבים
האחרונים ושם התיישבנו זה מול זה. הבטתי מהחלון וראיתי אמא
לוקחת את הבן שלה על הידיים ויורדת אתו מהרכבת. לא הבנתי איך
הילד הזה מרשה לה להחזיק אותו ככה ולהשפיל אותו מול כולם.
רציתי להבין ולא הצלחתי ולכן קירבתי את הפנים לחלון, מקווה
שהקרבה תיתן לי תבונה לגבי ההתנהגות המוזרה שלהם.
"אל תתקרב כל כך לחלון, יעקב, אתה עוד תיפול". סבא אברהם
הזהיר, בזמן שהרכבת התחילה לנסוע. לא הבנתי איך אני יכול ליפול
מהחלון אם יש שם זכוכית, אולי אפשר לדחוף את הזכוכית החוצה,
כמו במקרה חירום ואם אני נשען עליה עכשיו בדיוק בצורה הנכונה
אז היא תיפול החוצה ואני אתה. הרחקתי בבהלה את האף שלי מהחלון
וצפיתי באדים של הפרצוף שלי מתאדים לאט לאט כמו רוח רפאים.
"אתה רעב?" סבא אברהם שאל והזמין לנו אוכל. אמרתי לו שכן,
למרות שרק המחשבה על לאכול אתו גרמה לי לחוש בבחילה. סבא אברהם
היה זולל אוכל כמו חזיר, כשהרוב נשאר לו על הפנים. אם אני
הייתי אפילו לוגם את המרק שלי יותר מדי בקול אז אמא היתה מעירה
לי על זה ואומרת שזה לא מנומס. אבל סבא אברהם יכול ללגום את
המרק שלו כמו שואב אבק ולאף אחד זה לא מזיז, חוץ ממני. הוא
הזמין לי סנדוויץ' עם חביתת ירק בלי לשאול אותי אפילו ואני לא
ממש אוהב ביצים. לפעמים אבא מכין מקושקשת עם נקניק או גבינה
וביצת עין, וזה בסדר, אבל אני שונא חביתה ובמיוחד חביתת ירק.
הכרחתי את עצמי לאכול כמה ביסים לפני שהרגשתי את האוכל נתקע לי
בגרון והנחתי את הסנדוויץ' בצד בגועל.
"מה זה, אתה לא אוכל?" סבא אברהם שאל בפליאה.
"אני לא רעב," תירצתי והרחקתי את הסנדוויץ' ממני עוד כמה
סנטימטרים.
"תאכל בכל זאת, שלא תהיה רעב אחר כך, מי יודע מתי תהיה הפעם
הבאה שאתה תאכל". סבא אברהם דחף לידיים שלי את הסנדוויץ' וחיכה
שאני אוכל. רציתי להגיד לו שאני יכול לקנות פלאפל בדוכן
בתל-אביב, אבל במקום זאת נאנחתי ואכלתי בלי חשק. ממש מגיעה לי
מדליה על איך שהכרחתי את עצמי לחסל את הכל בלי להקיא. סבא
אברהם חייך ברוך וליטף לי את השיער. אני שונא כשמתעסקים לי
בשיער.
"תסתכל איזה נוף מדהים, ינקל'ה," סבא אברהם לחש לי באוזן והפנה
את מבטי לחלון. הבטתי בשדות הירוקים הנמשכים עד אינסוף, בעצים
הירוקים-צהובים ובשמיים האפורים. זה היה יפה באמת, אבל לא
הבנתי למה הוא מתנהג כאילו שאף פעם לא ראה עצים או דשא. הוא
נשען אחורה בכסא וגירד את הסנטר שלו. "איזה נוף יפה, הא
ינקל'ה?" הוא שאל והניח לעיניו להיעצם מעצמן, שוקע לתוך שינה
מתוקה. הבטתי בו ישן במשך כמה דקות, איך שהקמטים נעלמו ובמקום
האדם הקשה והמוזר שהכרתי, ראיתי גבר מבוגר עם חיוך קטן של סוד
וכתפיים רפויות. הוא נראה כל כך שלו ונינוח שלא רציתי להפריע
לו וכיסיתי אותו בשמיכה שנתנו לנו. הסתכלתי מהחלון בעמודי
החשמל, איך שהחוטים בהתחלה מקבילים ואחר כך הם נשזרים
ונצלבים...
אחרי איזה עשרים דקות הרגשתי צורך עז להשתין. הבטתי לעבר סבא
אברהם, שעדיין ישן וקמתי בזהירות ובשקט והלכתי אחרי השלטים
לכיוון השירותים. הטלתי את מימיי והרגשתי הקלה עצומה. עד עכשיו
הנסיעה לא היתה כל כך נוראית ומי יודע, אולי סבא אברהם ישתחרר
קצת ואז כל הטיול הזה יהיה כייפי. עם חיוך ראשון אמיתי חזרתי
לקרון שלי וראיתי שסבא אברהם התעורר. פתחתי את הפה כדי להגיד
לו משהו, כששמעתי זמזום ליד האוזן וחשתי כאב פתאומי בלחי שלי.
היד שלי אוטומטית קפצה ללחי הסטורה, והבטתי בסבא אברהם בעיניים
מבועתות.
"לאן נעלמת פתאום?" סבא אברהם שאג בכעס וגרם לי לקפוץ אחורה
בבהלה. היה לו מבט מפחיד ומשוגע בעיניים ופחדתי שהוא יהרוג
אותי.
"א-אני ה-הלכתי ל-לשירות-תים," גמגמתי בקושי רב, הדמעות קופצות
לעיניים שלי והגרון משתנק.
"אמרתי לך להישאר קרוב אליי!" סבא אברהם צרח ולפת לי את היד
האחיזה קפואה ומשך אותי למושב שלידו. הוא תקע לי אצבע בפנים
והמבט שלו בער. "אתה שומע אותי, ינקל'ה? אל תעזוב אותי לשנייה,
הבנת?!"
"הבנתי," אמרתי ונתתי לדמעה סוררת ליפול במורד הלחי השורפת.
"אסור לך לבכות!" סבא אברהם גער בי. "תפסיק! אתה ילד גדול
וילדים גדולים לא בוכים". מחיתי את הדמעה והנהנתי בין שיהוק
לשיהוק. הכרחתי את הגוף שלי להירגע, את הלב לחזור לפעום כרגיל
ואת הנשימה שלי להאט את קצבה. רציתי להרביץ לו מכות ולא משנה
מה אמא תגיד על כך. הבטתי מסביב ווידאתי שאף אחד לא מסתכל. איך
הוא העיז להעליב ולהשפיל אותי ככה? כנראה שגם הוא הבין כמה
שהוא הגזים, כי פתאום המבט נהיה מבולבל ופגוע וסבא אברהם הרע
נהיה סבא אברהם המסכן.
"אני מצטער, ינקל'ה, אני מצטער," הוא לחש בצער. "פשוט לא רציתי
שתיעלם לי שוב, זה הכל. אתה סולח לי?" לא עניתי לו ופשוט
הפניתי את כולי לחלון, אכול בשנאה עזה לאיש הזה. רציתי לצעוק
לו שלא קוראים לי ינקל'ה לעזאזל! שיקרא לי קובי, או יעקב, אבל
שיפסיק להשתמש בשם המזדיין הזה! אבל לא צעקתי ופשוט נתתי לכעס
לבעור בי כמו אש מאכלת הכל, שורפת את הכל ולא משאירה מקום
לרגשות אחרים כמו חמלה או הבנה. סבא אברהם ניסה לשדל אותי כמה
פעמים נוספות לפני שהבין שאין טעם ופשוט השתתק, עמוק בהרהורים.
מבעד לדמעות העצורות שלי, ראיתי מבעד לחלון בית קברות. העיניים
שלי היו כה רטובות שכל המצבות התמזגו והתבלבלו והתערבבו להן,
ונראו לי כאילו שהן רוחות רפאים. כשהגענו לתחנה לא החזקתי לסבא
אברהם את היד והוא לא התעקש, הכתפיים שלו יותר שפופות מבדרך
כלל והראש שלו היה קבור עמוק בין הכתפיים, בתוך הרצפה.
בדרך חזרה כבר נסענו באוטובוס.
