[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








זה מצחיק איך שהיום, אחרי כל כך הרבה שנים, אני עדיין זוכר את
הפעם הראשונה שנסעתי ברכבת. זה היה ביום ההולדת העשירי שלי
וזאת היתה חוויה שאני לא אשכח כל החיים שלי.

זה היה בבוקר של יום רביעי, אני הייתי בחופשה מבית הספר בגלל
חנוכה והמשפחה שלי החליטה להתכנס כולה לכבוד המאורע - הרי לא
כל יום מחליפים קידומת ועוברים מחד ספרתי לדו ספרתי. אמא שלי
אפילו אפתה עוגה במיוחד בשבילי עם שכבה של שוקולד ושכבה של
קרם, קצפת וסירופ שוקולד חם. חשבתי שזה הדבר הכי טעים שטעמתי
בחיים שלי וכנראה שגם הכי עשיר, כי אחרי שתיים וחצי חתיכות
מכובדות כבר כאבה לי הבטן. אחי הגדול נתן לי תלוש לדיסק, אחותי
הגדולה קנתה לי סוודר שהיה גדול ממני במידה וחצי, ואחותי הקטנה
ציירה לי ציור והביאה לי ספל מחרסינה שהם הכינו בבית הספר. לא
הייתי בטוח אם זה היה אמור להיות חנוכייה לכבוד חנוכה ופשוט
יצא מעוות, או שהיא באמת הכינה לי ספל, אבל זה לא ממש משנה.
ממילא אחרי שבוע הכלב הפיל אותו מהמדף והוא התנפץ לרסיסים.

אמא ואבא שלי קנו לי אופניים חדשים לגמרי וחיכיתי בקוצר רוח
לרגע שבו אני אוכל לרכב עליהם עד לבית ספר ולהשוויץ במתנה
המגניבה שקיבלתי. אמא כמובן הזהירה אותי לרכב בזהירות ולשים
קסדה על הראש כל הזמן ולהסתכל לצדדים, להיזהר ממכוניות, להיזהר
מאנשים... לאמא שלי יש רשימה שלמה של אנשים ודברים בחיים שצריך
להיזהר מהם, אבל משום מה היא אף פעם לא הכניסה את סבא אברהם
ברשימה הזאת.

סבא אברהם היה איש זקן ומוזר שראיתי רק בחגים ובבר מצוות,
וכמובן שביום ההולדת העשירי שלי. הוא היה נמוך, שפוף ודק כמו
ענף, ותמיד חשבתי לעצמי שזה מוזר שכשיש רוח הוא אף פעם לא
נשבר. אמא אומרת שיש לו כוח רצון, אבל אם תשאלו אותי פשוט יש
לו עמוד שדרה חזק במיוחד. אף פעם לא אהבתי את סבא אברהם - הוא
תמיד הדיף ריח של עובש, השיניים שלו צהובות וחסרות, הצבע הדהוי
של פניו, כל הקמטים בפנים ובידיים, אבל יותר מהכל הכי הפריע לי
העיניים שלו. היו לו עיניים אפורות ששוטטו בעצבנות לכל עבר,
שקועות עמוק בתוך החורים המקופלים שלהן, עד שהן ננעלות עליך
והלך עליך. אם העיניים העצמאיות האלה החליטו להתמקד בך זה היה
כמו לייזר שמכוון ישר אליך - חודר ומציק ומשום מה נדמה שהלייזר
הזה תמיד ננעל דווקא עליי.

"מה שלומך ינקל'ה?" הוא שאל אותי בעברית המשובשת שלו. אם תשאלו
אותי, בן אדם שגר בארץ ישראל במשך יותר מחמישים שנה צריך לדעת
לדבר עברית, במקום כל הזמן לבלבל את המוח ביידיש או גרמנית או
מה שזה לא יהיה. ובכלל לא קוראים לי ינקל'ה, קוראים לי קובי,
או יעקב כפי שכתוב בתעודת הזהות שלי, אבל אף אחד בכל החיים שלי
לא קרא לי ינקל'ה, חוץ מסבא אברהם.

"הכל בסדר סבא," אמרתי בקול הכי נחמד שלי ומרחתי חיוך לא אמיתי
על הפנים. אמא תמיד אומרת שצריך להיות נחמדים ומנומסים אפילו
אם לא רוצים, כי ככה זה חוקי המשחק. אני לא ידעתי באיזה משחק
היא משחקת, אבל ידעתי שאותי הוא לא עניין בגרוש ואני כבר בוגר
מדי למשחקים מטופשים והצגות. סבא אברהם הושיט יד מגששת ורועדת
לכיוון הראש שלי וניסיתי לא לזוז בכלל. אני לא אוהב כשאנשים
נוגעים בי ככה בלי הזמנה ופשוט נכנסים לשטח הפרטי שלי. אבל
בשביל הנימוס עצרתי את נשמתי, בלעתי את כבודי הרצוץ ונתתי ליד
הרועדת והמקומטת שלו לגשש את השיער השטני שלי והפנים שלי.

"כמה שגדלת, ינקל'ה," הוא אמר ביראה, העיניים שלו קצת לא
בפוקוס. פחדתי שהוא מתחיל להתעוור, תמיד שומעים על כל הזקנים
האלה שמאבדים את הראייה והשמיעה. "אתה כבר בוגר ינקל'ה, אוי
כמה שאתה כבר בוגר..". היד המחוספסת שלו ליטפה את הפנים שלי
ברכות, אך זה הרגיש יותר כאילו שמישהו העביר להב קהה על העור
שלי. רעדתי מצמרמורות שלא בשליטתי, אבל אמא שלי בכל זאת בעטה
בי בעדינות. העיניים שלו פתאום התמקדו בי כאילו בפעם הראשונה
וראיתי בלבול ומשהו שנראה כמו אכזבה בעיניו. היד שלו נפלה
בעדינות לצד גופו והוא נאנח אנחה מהלב. "אוי כמה שאתה דומה לו,
יעקב, כמה שאתה דומה לו".
לא ידעתי למי הייתי אמור להידמות מלבד עצמי, ואם יש לי תאום
זהה איפה שהוא בעולם, אבל לא היתה לי הזדמנות לשאול.

"אז בן עשר, מה?" סבא יעקב שאל בחצי חיוך, מנסה לפזר את
האווירה העכורה ששהתה לא מזמן. "מה אתה רוצה בתור מתנה? אולי
אתה רוצה לבוא עם איש זקן לעיר הגדולה, לבלות אתו קצת ולעשות
לו קצת נחת?"
רציתי להגיד לו "לא, תודה" או "יש לי כבר תוכניות עם חברים",
הדבר האחרון שרציתי היה לבלות שעות על גבי שעות לבד עם הסבא
אברהם המטורלל שלי שתמיד מוצא דרך לעשות לי פדיחות. פתחתי את
הפה בשביל להמציא איזה שהוא תירוץ, כשאמא שלי הקדימה אותי.

"הוא ישמח לבוא, נכון קובי?" היא הביטה בי במבט מתריס, השפתיים
שלה קווצות והעיניים הכהות שלה מחוררות את גופי כמו מחטים.
הנהנתי בראשי בחוסר ברירה וסבא אברהם חייך חיוך גדול, כל כך
גדול שיכולתי לספור את השיניים הרקובות ולעשות סקר אילו
מהשיניים הכי צהובות.

"נהדר!" סבא אברהם רקע כף. "נסע בצהרים באוטובוס לתל-אביב
ונבלה לנו יחדיו".
אני לא יודע מאיפה שאבתי את החוצפה, אולי זה היה משום שידעתי
שאין לי מה להפסיד ושגורלי נחרץ בין כה וכה. או אולי כי באותו
הזמן, ממרומי גיל עשר, חשבתי שאני יכול להשפיע קצת על מהלך
חיי. כמה טיפש הייתי אז.
"לא," אמרתי נחרצות, הקול שלי מעט רועד. "אני רוצה לנסוע
ברכבת".

החיוך של סבא אברהם נעלם כאילו לא היה מעולם. כל הגוף שלו רעד,
העיניים המשוטטות שלו שוב נעו על גופי בעצבנות, תרות אחרי משהו
בלתי נראה בפנים שלי. ראיתי מזווית העין שלי איך הנשימה של אמא
נעתקה ועתה השפתיים כל כך מקווצות שרואים חתכים עמוקים של
קפלים בעור שליד הפה, והעיניים שלה צועקות לי לסתום כבר את
הפה, ילד מפגר שכמוך. אבל עמדתי על שלי ולא נכנעתי ויישרתי מבט
לסבא אברהם, מתחתי את החזה וניסיתי להראות שאני מבוגר מספיק
בשביל נסיעה ברכבת ושאני אהיה בסדר. אני לא הבנתי בכלל על מה
המהומה, הרי הרבה ילדים בגילי נוסעים כבר ברכבת, למה שגם אני
לא אסע פעם אחת בחיים שלי?

"אבא, אתה יודע שהוא לא התכוון-"
"זה בסדר, דבורה," החיוך ניסה להזדחל ללא הצלחה בחזרה לפניו.
"הוא ילד היומולדת, ככלות הכל, אם הוא רוצה לנסוע ברכבת
לתל-אביב, זה מה שיהיה". חייכתי לעצמי בניצחון, אפילו שראיתי
את המבט המודאג והכעוס בעיניים של אמא שלי, בזמן ששילבה ידיים
על חזה ושקעה עמוק בהרהורים. הייתי כה שקוע בהכנות נפשיות
לחוויה מאלפת ובחגיגת הניצחון שלי, שלא שמתי לב למבטים הקצרים
וליד התומכת שאמא שלי כרכה סביב המותן של סבא אברהם, בזמן
שעזרה לו לצנוח בעדינות לתוך כסא.



עמדתי בתחנת הרכבת כולי מתרגש, יד אחת מחזיקה את העודף המדויק
שספרתי שוב ושוב לפני שיצאתי מהבית ואילו ידי השניה היתה
מוחזקת בידו הענקית והלחה של סבא אברהם. בשביל בן אדם קטן
ושברירי, היו לו ידיים כה גדולות וחזקות, עד שחשבתי שהעצמות
שלי הולכות להיסדק ואני אצטרך להתהלך במשך שבועות עם גבס על
היד. לפחות כולם בבית הספר יחתמו לי על הגבס, אולי אני גם
אשכנע את נועה מהכיתה המקבילה לחתום לי הקדשה אישית על
הגבס...

"תישאר צמוד אליי, יעקב ואל תעזוב לי את היד". סבא אברהם הנחה
אותי בתקיפות והביט בי כדי לראות אם הבנתי. הנהנתי בכובד ראש
ולא הזזתי עפעף כאשר היד שלו מחצה את שלי בחוזקה. "שלא תלך לי
לאיבוד". רציתי להגיד לו שאני כבר ילד גדול ושכבר שנים שלא
הלכתי לאיבוד לא בתחנת אוטובוס ולא בקניון, אבל שתקתי והנהנתי,
כפי שהבטחתי לאמי.

"תזכור, קובי," אמא אמרה לי הבוקר, בזמן שרכסה את המעיל שלי
כפתור אחרי כפתור, למרות שאני יודע לכפתר את המעיל לבד. "סבא
הוא לא איש צעיר, הוא זקן מאוד. אז אני צריכה שתתנהג יפה ולא
תתחצף אליו, אתה שומע? הלב שלו חלש, מילה אחת לא במקום יכולה
לגמור אותו".

למרות שלא כל כך אהבתי את סבא אברהם, לא רציתי שהוא ימות פתאום
כמו סבתא פנינה, אשתו. לכן הקפדתי על החיוך המנומס ולא הוצאתי
הגה מהפה, כי לפעמים אני לא שולט בעצמי והחוצפה פשוט נפלטת לי
מהפה. המנהלת פעמיים כבר השנה קראה לאמא שלי לשיחה בקשר
להתנהגות שלי. אז שתקתי כמו דג, נחוש בדעתי למצוא דרך להנות
מהנסיעה, למרות היד שבטוח נשברה עד עכשיו ולמרות הריח העז של
עובש ובושם מגעיל לגברים שסבא אברהם הדיף.

"בוא, עולים," סבא אברהם הורה לי ומשך את הזרוע שלי קדימה,
כמעט מוציא אותה מהמקום. עלינו לרכבת והלכנו עד המושבים
האחרונים ושם התיישבנו זה מול זה. הבטתי מהחלון וראיתי אמא
לוקחת את הבן שלה על הידיים ויורדת אתו מהרכבת. לא הבנתי איך
הילד הזה מרשה לה להחזיק אותו ככה ולהשפיל אותו מול כולם.
רציתי להבין ולא הצלחתי ולכן קירבתי את הפנים לחלון, מקווה
שהקרבה תיתן לי תבונה לגבי ההתנהגות המוזרה שלהם.

"אל תתקרב כל כך לחלון, יעקב, אתה עוד תיפול". סבא אברהם
הזהיר, בזמן שהרכבת התחילה לנסוע. לא הבנתי איך אני יכול ליפול
מהחלון אם יש שם זכוכית, אולי אפשר לדחוף את הזכוכית החוצה,
כמו במקרה חירום ואם אני נשען עליה עכשיו בדיוק בצורה הנכונה
אז היא תיפול החוצה ואני אתה. הרחקתי בבהלה את האף שלי מהחלון
וצפיתי באדים של הפרצוף שלי מתאדים לאט לאט כמו רוח רפאים.

"אתה רעב?" סבא אברהם שאל והזמין לנו אוכל. אמרתי לו שכן,
למרות שרק המחשבה על לאכול אתו גרמה לי לחוש בבחילה. סבא אברהם
היה זולל אוכל כמו חזיר, כשהרוב נשאר לו על הפנים. אם אני
הייתי אפילו לוגם את המרק שלי יותר מדי בקול אז אמא היתה מעירה
לי על זה ואומרת שזה לא מנומס. אבל סבא אברהם יכול ללגום את
המרק שלו כמו שואב אבק ולאף אחד זה לא מזיז, חוץ ממני. הוא
הזמין לי סנדוויץ' עם חביתת ירק בלי לשאול אותי אפילו ואני לא
ממש אוהב ביצים. לפעמים אבא מכין מקושקשת עם נקניק או גבינה
וביצת עין, וזה בסדר, אבל אני שונא חביתה ובמיוחד חביתת ירק.
הכרחתי את עצמי לאכול כמה ביסים לפני שהרגשתי את האוכל נתקע לי
בגרון והנחתי את הסנדוויץ' בצד בגועל.

"מה זה, אתה לא אוכל?" סבא אברהם שאל בפליאה.
"אני לא רעב," תירצתי והרחקתי את הסנדוויץ' ממני עוד כמה
סנטימטרים.
"תאכל בכל זאת, שלא תהיה רעב אחר כך, מי יודע מתי תהיה הפעם
הבאה שאתה תאכל". סבא אברהם דחף לידיים שלי את הסנדוויץ' וחיכה
שאני אוכל. רציתי להגיד לו שאני יכול לקנות פלאפל בדוכן
בתל-אביב, אבל במקום זאת נאנחתי ואכלתי בלי חשק. ממש מגיעה לי
מדליה על איך שהכרחתי את עצמי לחסל את הכל בלי להקיא. סבא
אברהם חייך ברוך וליטף לי את השיער. אני שונא כשמתעסקים לי
בשיער.

"תסתכל איזה נוף מדהים, ינקל'ה," סבא אברהם לחש לי באוזן והפנה
את מבטי לחלון. הבטתי בשדות הירוקים הנמשכים עד אינסוף, בעצים
הירוקים-צהובים ובשמיים האפורים. זה היה יפה באמת, אבל לא
הבנתי למה הוא מתנהג כאילו שאף פעם לא ראה עצים או דשא. הוא
נשען אחורה בכסא וגירד את הסנטר שלו. "איזה נוף יפה, הא
ינקל'ה?" הוא שאל והניח לעיניו להיעצם מעצמן, שוקע לתוך שינה
מתוקה. הבטתי בו ישן במשך כמה דקות, איך שהקמטים נעלמו ובמקום
האדם הקשה והמוזר שהכרתי, ראיתי גבר מבוגר עם חיוך קטן של סוד
וכתפיים רפויות. הוא נראה כל כך שלו ונינוח שלא רציתי להפריע
לו וכיסיתי אותו בשמיכה שנתנו לנו. הסתכלתי מהחלון בעמודי
החשמל, איך שהחוטים בהתחלה מקבילים ואחר כך הם נשזרים
ונצלבים...

אחרי איזה עשרים דקות הרגשתי צורך עז להשתין. הבטתי לעבר סבא
אברהם, שעדיין ישן וקמתי בזהירות ובשקט והלכתי אחרי השלטים
לכיוון השירותים. הטלתי את מימיי והרגשתי הקלה עצומה. עד עכשיו
הנסיעה לא היתה כל כך נוראית ומי יודע, אולי סבא אברהם ישתחרר
קצת ואז כל הטיול הזה יהיה כייפי. עם חיוך ראשון אמיתי חזרתי
לקרון שלי וראיתי שסבא אברהם התעורר. פתחתי את הפה כדי להגיד
לו משהו, כששמעתי זמזום ליד האוזן וחשתי כאב פתאומי בלחי שלי.
היד שלי אוטומטית קפצה ללחי הסטורה, והבטתי בסבא אברהם בעיניים
מבועתות.
"לאן נעלמת פתאום?" סבא אברהם שאג בכעס וגרם לי לקפוץ אחורה
בבהלה. היה לו מבט מפחיד ומשוגע בעיניים ופחדתי שהוא יהרוג
אותי.
"א-אני ה-הלכתי ל-לשירות-תים," גמגמתי בקושי רב, הדמעות קופצות
לעיניים שלי והגרון משתנק.
"אמרתי לך להישאר קרוב אליי!" סבא אברהם צרח ולפת לי את היד
האחיזה קפואה ומשך אותי למושב שלידו. הוא תקע לי אצבע בפנים
והמבט שלו בער. "אתה שומע אותי, ינקל'ה? אל תעזוב אותי לשנייה,
הבנת?!"
"הבנתי," אמרתי ונתתי לדמעה סוררת ליפול במורד הלחי השורפת.
"אסור לך לבכות!" סבא אברהם גער בי. "תפסיק! אתה ילד גדול
וילדים גדולים לא בוכים". מחיתי את הדמעה והנהנתי בין שיהוק
לשיהוק. הכרחתי את הגוף שלי להירגע, את הלב לחזור לפעום כרגיל
ואת הנשימה שלי להאט את קצבה. רציתי להרביץ לו מכות ולא משנה
מה אמא תגיד על כך. הבטתי מסביב ווידאתי שאף אחד לא מסתכל. איך
הוא העיז להעליב ולהשפיל אותי ככה? כנראה שגם הוא הבין כמה
שהוא הגזים, כי פתאום המבט נהיה מבולבל ופגוע וסבא אברהם הרע
נהיה סבא אברהם המסכן.
"אני מצטער, ינקל'ה, אני מצטער," הוא לחש בצער. "פשוט לא רציתי
שתיעלם לי שוב, זה הכל. אתה סולח לי?" לא עניתי לו ופשוט
הפניתי את כולי לחלון, אכול בשנאה עזה לאיש הזה. רציתי לצעוק
לו שלא קוראים לי ינקל'ה לעזאזל! שיקרא לי קובי, או יעקב, אבל
שיפסיק להשתמש בשם המזדיין הזה! אבל לא צעקתי ופשוט נתתי לכעס
לבעור בי כמו אש מאכלת הכל, שורפת את הכל ולא משאירה מקום
לרגשות אחרים כמו חמלה או הבנה. סבא אברהם ניסה לשדל אותי כמה
פעמים נוספות לפני שהבין שאין טעם ופשוט השתתק, עמוק בהרהורים.


מבעד לדמעות העצורות שלי, ראיתי מבעד לחלון בית קברות. העיניים
שלי היו כה רטובות שכל המצבות התמזגו והתבלבלו והתערבבו להן,
ונראו לי כאילו שהן רוחות רפאים. כשהגענו לתחנה לא החזקתי לסבא
אברהם את היד והוא לא התעקש, הכתפיים שלו יותר שפופות מבדרך
כלל והראש שלו היה קבור עמוק בין הכתפיים, בתוך הרצפה.

בדרך חזרה כבר נסענו באוטובוס.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
ויקינגי שואל
ויקינגי משורר:
"מאיפה החרב?"
עונה לו: "זה לא
חרב זה לשון"


תרומה לבמה




בבמה מאז 6/6/05 19:29
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
ע. ו. בספורד

© 1998-2021 זכויות שמורות לבמה חדשה