"אל מלא רחמים... "
הרב המזוקן הקריא את התפילה בגשם שוטף. מלותיו מהדהדות בין
טיפות הגשם הרבות שעוברות בין מאות המשתתפים. היד שאני מחזיק,
של חברתי גלית, רועדת מקור ואולי מדברים אחרים. אף מטריה אינה
נראית חוץ מזו שמגינה על הרבי. אני מרים את ראשי ורואה את האם
מתייפחת אך קולה לא נשמע. בתה מחזיקה אותה מליפול על הארץ.
השיער של גלית רטוב כולו ומכסה את כל פניה אבל זה לא מזיז לה.
אני חבר שלה כבר שנתיים ולא ראיתי אותה בוכה. היא לא בוכה, ככה
היא אומרת. הנפטר היה אחד מחברנו הטובים ביותר עוד מהתיכון
ונהרג בפעילות מבצעית בעזה, שבוע לפני שהשתחרר. החיים לא
הוגנים, ומי שאומר לכם אחרת מנסה למכור לכם משהו.
הרב סיים להקריא והשתתק. השקט היה חד. לאט לאט התפזרו כולם
ואצל רובם הכאב ייעלם תוך שעה ואולי יום. אצלנו יישאר לעד. אני
מסתכל על גלית ומזיז את שיערה מפניה. עיניה החלולות, חסרי המבט
מתבוננות בי בריקנות. היא מניעה בקצת את ראשה ואנחנו הולכים.
המונית שבאנו איתה מחכה לנו והיא כבר לבד במגרש החניה. אנחנו
נוסעים שנינו במושב האחורי ולא מוציאים הגה. נהג המונית מבין
ושותק גם הוא. כשאנחנו מתקרבים אל הרחוב שלנו, רחוב צר וארוך
במרכז תל אביב אנחנו רואים שמערכת הביוב אכזבה שוב.
אני לא יכול להיכנס, אומר הנהג. בלי מילה אני מוציא שטר מהכיס
ונותן לו. העודף, העודף, הוא צועק לנו אבל אנחנו כבר לא
שומעים.
אפילו לא עלינו על המדרכה. הלכנו שפופים באמצע הכביש, כשהמים
מגיעים לקרסוליים והגשם שהופך לעיתים לברד מכה בעורפנו. הדירה
שלנו אחרונה ברחוב. גלית פותחת את הדלת בשקט ומנגבת רגליים
בשטיחון הקטן. אני עוצר שנייה ושם לב שלא נעלתי. אני נכנס
וסוגר אחרי. הרגליים של שנינו מטפטפות מים ובוץ. אני ניגש לסיר
הגדול שעל הכיריים, מרק עוף מתנת אמא, ומדליק את הגז. גלית
הלכה להחליף בגדים ואני פשוט יושב ליד השולחן הקטן במטבחון
ומסתכל מהופנט על האש. לפעמים היא הופכת צבעים.
גלית חוזרת ואני מוזג לשנינו קעריות של מרק רותח. אנחנו
מתיישבים בדממה ומחכים למרק שיתקרר.
גלית מנסה לטעום ראשונה. אאוץ', היא אומרת אחרי הכוויה. שנינו
צוחקים שנייה והיא מתחילה לבכות. ואני מנסה לטעום וגם נכווה
והיא מתחילה לבכות חזק יותר. אני קם, מתעלם מהכל, שולף אותה
מהכיסא ומחבק אותה. מחבק חזק חזק כי אני מרגיש. שנינו מרגישים.
והמרק עוף בינתיים התקרר, אבל לנו לא אכפת. |