כמעט רבע מאה חלפה על פניי
צורך עולה בי לערוך בדק בית
אז מתערטלת,
וכשאין עוד בגד שיסתיר
פושטת עורי ותולה בארון.
מסירה את השרירים,
מקפלת כנקניקיות,
מנתקת את הריאות באזמל,
פורסת אותן כספר פתוח.

אני מביטה במראה
כיצד משאבת הלב מפמפמת,
בעדינות של קצב חותכת בבשר.
חשדותיי מתאמתים,
סירחון עולה באפי,
רקב שחור חולש בדפנותיו.
במברשת עדינה אני מצחצחת.
בעוצמה יוקדת,
כזאת שמתלווה לטירוף,
מסירה זוהמה בקפידה.
את מעט השחור העיקש שנותר
צובעת במכחול עדין,
בדם אדום כהה מכסה את הכיעור.

בשארית אחרונה של כוחי
מחזירה לעצמי צלם אנוש
מעלה על עצמות כחושות
את מלבושי היום יום.
מכפתרת את הבשר
ובריצ'רץ סוגרת על גופי את העור.
בשמלת שבת לבנה מסווה את התחפושת
מחייכת במאמץ אל האישה שבראי.
רק כשהיא מחייכת אליי בטבעיות בחזרה,
אני שבה אל בימת חיי.
אני הכוכבת הראשית,
חתומה על חוזה,
ורק המוות ישחרר אותי לחופש
יכלה את עליבות ההצגה.