את המחזה הראשון שלי אני רוצה להקדיש לאחי הגדול נגה, שהוא
המקור שלי להשראה, המקור שלי לחיים, וגם סתם בן-אדם נחמד...
הטרקלין: מחזה
וילון מרכזי כחול כהה סגור. בפינה ימנית של הבמה יושבת
נורה-ג'יין הכותבת ביומנה על שולחן עץ עתיק. מרימה את ראשה
לאחר כמה שניות כתיבה:
נורה-ג'יין: רחוב ברידג' 131. כאן התנהלו חיי בשנים האחרונות.
באכסניה של גברת דיווידסון, חברה יקרה. ראיתי אני, בזמן שהותי
בהוסטל, רבים, עוברים ושבים. לנים לילה אחד ובבוקר, נעלמים.
כולם רצים הלוך ושוב בלי להביט ימינה ושמאלה על שאר הבריות. הם
עסוקים בלרוץ במהירות למקום כלשהו. וכשהם מגיעים הם נחים לילה
אחד ובבוקר, שוב נעלמים במהירות לתחנה הבאה. כמו מן משחק
תחרותי משעשע. אך אני גולשת לנושאים לא שייכים.
כפי שאמרתי ראיתי דברים רבים בזמן שהותי בהוסטל. אך לא שם
רכשתי את חבריי הקרובים שנעלמים אף הם אט אט. את חבריי הטובים
רכשתי עם הרוח. את הוורדים היפים שבגן. את השמש ביום קיץ. את
עצי הברוש הנעים ברוח. את קשתות הגשם. את הירח של ליל חורף
בנובמבר במרכזה של לונדון. גברת ויקס אף היא קרובה לליבי. אישה
נאה, בת שבעים המתגוררת אף היא באכסניה. ואת מר סאמרס, ג'ק,
אחד המשוגעים הרצים הלוך ושוב. איש עסקים רציני. אך אני מאמינה
בטוב ליבו. וסמי ג'ונס נער חביב שכמותו. הוא רק בן שש עשרה. בן
למשפחה גדולה. אך אביו שתיין ואחיו חולה. והוא... מחייך לו
לעבר החיים כאילו אין דבר המעיק עליו, כאילו אין צל עורב
מאחורי כל פינה שהוא פוגש בה...
ואולי עם חבריי המעטים נמנים יושבי הפונדק. גברת דיווידסון
מנהלת את הבר שמצוי בקומה התחתונה של ההוסטל הנאה. כל יושבי
הסביבה מגיעים לשתות מדי פעם. אני רק נכנסת בכדי להביט
במבקרים. אך יוצא לי להתחבר אליהם באופן יוצא מן הכלל. הם
בודדים, כמוני. כאשר הייתי ילדה קטנה נפטרו הוריי. בת שלוש
עשרה הייתי. אך זה היה לפני עשר שנים. ואני מעדיפה לא להרהר
בכך. אך גם הוריי הנחים על משכבם בשלום, נמנים עם קרובי ליבי.
ראיתי רבות. אנשים רצים הלוך ושוב עצים נעים ברוח. אפילו
אישה קטנה וזקנה המנסה להכין עצמה למוות. ופסנתר. גם פסנתר
ראיתי. ואור וורדים וקשתות. אך יפה בעיני המראה של ירח ליל
חורף של נובמבר במרכזה של לונדון.
חושך למספר שניות.
טרקלין יפה ומעוצב בסגנון אירופאי פשוט. דלת כניסה לטרקלין על
הקיר הימני. מצד ימין לדלת ניצב שעון עץ גדול עומד. ליד השעון
ישנו בר קטן. על הקיר האחורי ישנם שתי דלתות עץ מפוארות עטורות
בווילונות פשוטים בצבע ארגמן המובילות לבחוץ. מצד ימין לדלת
ישנה ספה בצבע טורקיז ומשמאל לדלת 2 כסאות ליד שולחן שחמט.
באמצע החדר ישנו שולחן קפה ומסביבו מפוזרים כ-7 כסאות; שישה
מתוכן בצבעים של ירוק סגול וכחול וכסא אחד בלבד בצבע שחור. על
הספה ישנן כריות מכוסות במשי מזויף בצבע אדום. בקיר שמול הדלת
עומד מדף ספרים גדול מהודר ומלא. ליד המדפים ישנה עוד ספה
המיועדת לשניים בלבד בצבע לבן. ליד ספה זו ניצבת מנורה עומדת
פשוטה, ולידה אח. בפינה הימנית קדמית ישנו שולחן עץ עתיק עם
כסא לידו. בפינה קדמית שמאלית- פסנתר כנף ישן.
הבמה שוב מוארת, הוילון המרכזי נעלם, ונורה-ג'יין באמצע
הטרקלין, לבד.
נורה-ג'יין: הנה לפניכם הטרקלין. זהו החדר בו כולנו מבלים
מדי ערב בשיחות, במשחקים ואף לעיתים בשתיקה. יש את אנני שלא
סיפרתי לכם עוד עליה. יש את ג'ק ואת מרתה, גברת ויקס. ואת
האדון וינטר. אבל לא אספר עוד. אין לי כל כוונה להרוס לכם.
ובכן מרוב דיבורים שכחתי להציג את עצמי. אני היא נורה-ג'יין.
ג'יין או נורה. אבל על זה אספר עוד מאוחר יותר. ובכדי לא
לקלקל... הנה לפניכם הסיפור שלי שלהם ושלנו. הנה לפניכם,
הטרקלין.
חושך
נורה-ג'יין לבושה בחולצה שחורה פשוטה וחצאית תכלת יושבת על
הספה שבקיר האחורי קוראת. מרתה לבושה שמלה אפורה ומכופתרת,
לימינה סורגת. מוזיקה קלילה בוקעת מהרדיו שעל שולחן הקפה.
ג'ק נכנס עם תיק עבודה בידו, לבוש חליפה קפדנית. מעיל חורף
בידו השנייה.
ג'ק: איפה כולם?
מרתה: מה זאת אומרת? אנחנו פה.
ג'ק: אני יודע, רק תהיתי... איפה...
נורה-ג'יין: מה, אנחנו לא מספיק? (בחיוך) טוב לראות אותך שוב
ג'ק. לא הספקתי לראותך אתמול כשהגעת.
ג'ק: טוב לראות גם אתכם שוב. לא התכוונתי להעליב, כמובן
שלא... רק תהיתי איפה האדון וינטר אנני... ויליאם.
מרתה: ויליאם? מי זה ויליאם?
ג'ק: עובר אורח חדש שהגיע אתמול בלילה. תיארתי לעצמי שכבר
פגשתם אותו, במשך היום אולי. ראיתי אותו בארוחת בוקר לפני
שהלכתי לפגישה. בחור חביב ממש. שקט וקצת תמים.
מרתה: אמרת שקט כבר חשבתי שיש לנו עוד אדון וינטר. אז אני
מבינה ששוב אני זוכים לראותך בענייני עבודה?
ג'ק: כן כן, שוב כמה פגישות אם יושב ראש מועצת המנהלים. לא
שזה מעניין אתכם. או אותי, למען האמת. ובאשר לויליאם, הוא
מדבר, זה בטוח. הוא אפילו צוחק. (בחיוך)
מרתה: לך הבא את הויליאם הזה. אין זה מן הראוי שאדם הנשמע
מעניין כמוהו לא יישב עמנו בטרקלין. והבא את אנני, ואת האדון
וינטר. שיהיה פה קצת מעניין...
אנני נכנסת
אנני: אין צורך לקרוא לי! אני כאן! (מחייכת) או אה איזה מזג
אויר יפה.
נשמעים רעמים והאורות מהבהבים משום הסערה המתחוללת בחוץ.
מתרה צוחקת וג'ק יוצא.
אנני: קיבלתי מברק מאמי.
נורה-ג'יין: ומה היא מספרת?
אנני: שואלת לשלומי. סיפרה על החופשה שלה ושל אבא בספרד.
ביקשה שאטלפן.
נורה-ג'יין: נחמד מצידה.
אנני: גם אמא שלך שולחת לך מברקים מדי פעם?
שקט
מרתה: אני ממש בעד שינוי הנושא. אז בכל מקרה אנני-
אנני: (קוטעת את מרתה) מה? למה? לא הבנתי!
נורה-ג'יין: אנני, (ברכות) לי אין הורים.
אנני: למה? כלומר, מה... רבתם או משהו? הם עברו דירה?
מרתה: הם נפטרו. כשאומרים שלמישהו אין משהו, זאת אומרת שהוא
לא קיים. לא שהוא עבר דירה.
ג'ק וויליאם נכנסים.
ג'ק: תכירו! תכירו כולכם! זה ויליאם.
אנני: הו הו שלום! שלום שלום! ובכן מה שלומך? מתי הגעת? אני
אנני דרך אגב. ואני בת 24. ופנויה כמובן. (צוחקת) (ויליאם
מוסיף לצחוק אף הוא)
ויליאם: שלום גם לך אנני. (מושיט לה יד והם לוחצים ידיים).
אתמול מאוחר בערב הגעתי. נעים להכיר.
מרתה: טוב להכיר גם אותך ידידי. ג'יין נגני לנו דבר מה.
נורה-ג'יין מסמיקה
נורה-ג'יין: ובכן אני... מעדיפה שלא...
ויליאם: למה? את מנגנת פסנתר? אשמח לנגן איתך אם תרצי ג'יין.
נורה-ג'יין מוסיפה להסמיק
נורה-ג'יין: נורה-ג'יין. אני פשוט... אם אתה רוצה אז כמובן
ש... אין לי כל התנגדות אבל אני רק אהרוס... אני לא טובה
בנגינה כל-כך ואני-
גברת דיווידסון נכנסת.
ג' דיווידסון: (מביטה לחלון) הו תראו. תכף יש גשם. סמי הגיע.
סמי, לבוש במכנס פשוט ז'קט מלוכלך וכובע מסגנון יאנוש קורצ'אק
נכנס.
מרתה: סמי חמוד בוא תן לי לראות אותך.
אנני: סמי! מה שלומך?
ג'ק: סמי חביבי! מה העניינים?
סמי: שלום שלום לכם וערב טוב. (בהתלהבות) מה שלומכם?
מרתה: טוב תודה. ושלומך יקירי?
סמי: הכל מצוין, מצוין.
נורה-ג'יין קמה וניגשת לסמי
נורה-ג'יין: ושלום אחיך?
סמי: כרגיל.
ספוטלייט על סמי ונורה-ג'יין
סמי: הרופא היה אצלנו היום.
נורה-ג'יין: (בפחד והססנות) ומה אמר?
סמי: (לוקח בידו את ידה של נורה-ג'יין) לא טוב. המצב לא טוב
בכלל ג'יין.
נורה-ג'יין: פרט.
סמי: הוא נתן לו חודשיים. לא יותר.
נורה-ג'יין: (בבהלה) הוא ימות?!
סמי: (מסתכל למטה) עוד... כמה חודשים... ככל הנראה...
נורה-ג'יין: אני כל-כך מצטערת סמי...
חושך.
הבמה חוזרת לקדמותה. כולם לובשים אותם בגדים ממוקדם. אור אדום
חלש מאיר על השעון שליד הדלת. השעון מצלצל 9 פעמים (השעה 9
בערב). ג'ק וויליאם משחקים שחמט האדון קורא ספר ואנני מרתה
ונורה-ג'יין יושבות על הכורסאות ומשוחחות.
אנני: (בלחש) נורה... נורה-ג'יין, באמת שאין לך הורים?
מרתה: (בלחש גם כן) אנני את מתנהגת כמו ילדה קטנה.
נורה-ג'יין: למה אנחנו לוחשות?
אנני: לא יודעת. מצטערת נורא על החוסר טאקט פשוט מוזר לי
כל-כך...
נורה-ג'יין: (בחיוך סלחני) זה בסדר. אני מבינה שזוהי שגרה
לחשוב שלכולם יש הורים.
אנני: סבא וסבתא רבה של סבא וסבתא רבה של סבא וסבתא היו אצילים
בימי הקדם של אנגליה.
נורה-ג'יין: (בהסח דעת) כן, כמובן.
מרתה: ג'יין נגני לנו משהו. את הבטהובן שניגנת אתמול בלילה.
נורה-ג'יין: מניין לך שניגנתי?
מרתה: יש הרבה דברים שאת לא מודעת אליהם. זה שהחדר היה חשוך
לא אומר שלא ישבתי פה והקשבתי לכל צליל. אפשר להקשיב גם בחושך
את יודעת.
נורה-ג'יין: למה לא אמרת דבר?
מרתה: כי היית מפסיקה לנגן.
נורה-ג'יין: אבל-
מרתה: תנגני את מה שניגנת אתמול ג'יין. בבקשה ממך.
ג'ק: כן נורה-ג'יין. תנגני! אחרי יום שלם של דיבורים על הנהלת
חשבונות ומיסים אני משתוקק לנגינה.
נורה-ג'יין: אבל אני...
האדון: נורה נגני לנו בטהובן בבקשה.
נורה-ג'יין מתיישבת ליד הפסנתר ומתחילה לנגן את הסונטת
ליל ירח של בטהובן.
חושך.
מנגינה נמשכת.
החדר חוזר להיות מואר באור עמום יותר ממוקדם. ויליאם לא על
הבמה. שיר ישן בוקע מהרדיו.
אנני: שיר מדהים! כמה זכרונות הוא מעלה. כל זכרונות הילדות
הטמונות לי בראש!
ג'ק: השיר לא כזה ישן את יודעת.
מרתה צוחקת
מרתה: בדיוק בני הבכור נולד בתקופת השיר הזה. אוי כמה בעלי
היה אוהב אותו! את השיר כמובן. גם את הבן שלי כן? אבל... או
איך אני זוכרת... כמה ימים אחרי שחזרתי הביתה מבית החולים...
הוא נכנס לו מקפץ ורוקד עם זר פרחים שקנה לי... שר את השיר
לעצמו ומזמזם...
אנני: בעלך? איפה הוא עכשיו?
מרתה: נפטר. לפני 10 שנים. תאונת דרכים. גם חברה יקרה שלי,
מרגרט, הייתה אוהבת את השיר, כל-כך. גם היא נפטרה. מסרטן.
אנני: כמה דברים השיר הזה מזכיר לי. שמלות צהובות פרחוניות,
ארגזי חול... קיץ! (חיוך)
ג'ק: ילדות למופת.
אנני: בהחלט.
מרתה: חבריי. אני פורשת למיטה. כואבות לי העיניים.
ג'ק: נדמה לי כי גם אני אלך לישון...
אנני: לא שמתי לב מה השעה בכלל... (פיהוק)
נורה-ג'יין: לילה טוב...
אנני ג'ק ומרתה יוצאים.
נורה-ג'יין מתיישבת ליד הפסנתר ומתחילה את הסונטה. חושך על
כל החדר-ספוטלייט על הפסנתר.
האדון: נורה?
נורה-ג'יין מסתובבת בבהלה. נגינתה נעצרת.
נורה-ג'יין: האדון!
האדון: נורה יקירתי...
נורה-ג'יין: כן?
האדון: עליי לשוחח איתך בדבר מה.
נורה-ג'יין: בסדר.
האדון: הנגינה שלך.
שקט למספר שניות
האדון: (ברכות) חסרת רגש. זוהי סונטת פנטזיה! את לא סוחפת
אותי לעולם הפנטזיות! בטהובן זה כוח! זה עוצמה! גורל דופק
בדלת! תעלי בלהט עד שאת מגיעה לשיא הרגש... אין חיבור אישי שלך
ליצירה... את מנגנת צלילים חלולים, ריקים. כל אחד מסוגל! עלייך
להוסיף את האיפוק הרגשי ליצירה... נורה זה חלול... היכנסי
לסונטה! הפכי אותה לחלק ממך... הוסיפי לה מימד אחר! רגש
נורה... רגש... (בכאב איטי)
חושך.
ספוטלייט על ספה אחורית. נורה-ג'יין יושבת לבד באותו לבוש
מסצנה קודמת. סונטת ליל ירח ברקע.
נורה-ג'יין: זכרונות ילדות... זכרונות ילדות... שמלות
צהובות פרחוניות וארגזי חול... ! ילדה חסרת ערך. איך אמא הייתה
אומרת? "קטנה, שקטה, תמימה שכזאת". אמא ידעה שאני לא אוכל
לנגן. היא ידעה, כל הזמן! בעלה של מרתה מת ולי לא יהיה בעל.
האהבה שאינה קיימת היא כחרב התקועה באבן של המלך ארתור... גם
לא יהיו לי ילדות קטנות בשמלות צהובות פרחוניות שישחקו בארגזי
חול. לא יהיה מי שיקרא "אמא! אמא! בואי תראי!" ולא יהיה מי
שאוכל להתגאות בו... ואני לא אגש לארגז החול ואני לא אתגאה כי
הן לא באמת קיימות... ולמה אמא נטשה אותי? היא כל-כך רצתה
להחזיר לי אהבה... ואבא... כמה שהערצתי אותו... בקרוב,
נתאחד... נהיה מאושרים! ואני ואמא ואבא והתינוק שאבד להם...
אולי מזל שאבד שלא ייצא להם עוד ייצור עם מום שלא מסוגל ליצור
דבר בעל ערך.
אני לא יודעת לנגן. אני לא בטהובן. וגם לא באך. אני מהנשכחים.
ישכחו אותי במותי. אין מי שיזכור. והפסנתר רק ישנא וילעג. אין
לי בעל ולא יהיו לי ילדים! אבל סמי... אולי סמי יזכור! (הפסקה
קצרה. נאנחת). לא. הרי שאחיו גם ימות. ויהיו לסמי מספיק צער.
אך מה כל זה משנה... הרי שמוות היא רק עוד ההרפתקה...
מרימה סכין. היא מחזיקה בו בחוסר בטחון ולאחר רגע מפילה
אותו על הרצפה.
נורה-ג'יין: "אמא אמא!" ואני אתגאה... חלום כל-כך רחוק...
פרפרים ושמלות. וחיוך קטן וחמוד. אני לא יודעת לנגן... אני
מנגנת צלילים חלולים! חסרי רגש! ריקים! ואף אחד ממילא לא יזכור
אותי אחרי... חסר כל ערך ורגש, ואין למי לפנות...
פתאום ג'ק נכנס לבוש בפיג'מה ומדליק את האורות. מוזיקה
נעצרת.
ג'ק: (בבהלה ובלבול) נורה-ג'יין! מה... מה קורה פה?
נורה-ג'יין מרימה את מבטה כאילו פתאום קלטה מה היא הולכת
לעשות. מתחילות דמעות להיווצר בעיניה.
נורה-ג'יין: אני... א-אני לא... לא יודעת!
ג'ק: בואי... בואי ג'יין, נעלה למעלה... את צריכה לנוח...
נורה-ג'יין: (בהסח דעת) כן... לנוח...
נורה-ג'יין יוצא מהחדר לבד. ג'ק מוציא כינור ישן ומתחיל
לנגן מנגינה עצבנית אך לא כועסת. ספוטלייט על ג'ק העומד
במרכז קדמי של הבמה. נורה ג'יין נכנסת בדממה לבושה כותנת
ומתיישבת בכיסא שמאחורי ג'ק. נורה-ג'יין מתעטשת. ג'ק מסתובב.
ג'ק: ג'יין!
נורה-ג'יין: כן?
ג'ק: מה... ? למה-? מה אתה עושה פה?
נורה-ג'יין: יושבת. לא ידעתי שאתה מנגן.
ג'ק: למה... למה לא אמרת שאת פה?
נורה-ג'יין: כי היית מפסיק לנגן.
ג'ק: אבל... לא ידעתי שאת... פה. כלומר, לא ידעתי שאת מקשיבה.
אני-
נורה-ג'יין: יש הרבה דברים שאתה לא מודע אליהם. אפשר להקשיב גם
בחושך אתה יודע.
חושך
נשמע צלצול של פעמון ומאחורי הקלעים נשמעות קולה של גברת
דיווידסון.
גברת דייוידסון: ארוחת ערב! (מאחורי הקלעים)
נשמעות קולות מאחורי הקלעים וקולות של מספר אנשים יורדים
במדרגות
נורה-ג'יין לבושה חצאית כחולה כהה ומעיל אפור מכופתר נכנסת
מהדלת האחורית כאילו זה עתה זה סיימה טיול בגן. (לחיים
סמוקות). ג'ק נכנס מהדלת השנייה ורואה את נורה-ג'יין.
ג'ק: יש ארוחת ערב, את יודעת?
נורה ג'יין מתיישבת
נורה-ג'יין: אני לא רעבה כל-כך.
ג'ק מתיישב לידה
ג'ק: ג'יין הקשיבי... לגבי אתמול בערב... רציתי לאמר ש... ש...
סמי נכנס עם אליזבת'
סמי: ג'יין! אותך חיפשתי! הכירי בבקשה, את אליזבת'.
נורה-ג'יין: (בחיוך) אליזבת'! סוף סוף. סמי סיפר לי עלייך
כל-כך הרבה! כבר המון זמן שאני מחכה לפגוש אותך.
אליזבת': סמי סיפר גם לי עליך! נחמד להכיר את הפרצוף הנעים
שסמי מדבר עליו תמיד.
ג'ק: סמי אתה רוצה לאכול? בדיוק באנו ללכת לחדר אוכל, רק לפני
דקה כולם התיישבו לאכול.
סמי וג'ק יוצאים.
נורה-ג'יין: אליזבת' יקירה. אין לך מושג כמה אני שמחה לפגוש
אותך! סמי מדבר עלייך כל הזמן... אין לך מושג כמה טוב את עושה
לו. וטוב לגלות שאת אינך יצור דמיוני.
אליזבת': את באמת חושבת? כלומר... שאני עושה לו טוב?
נורה-ג'יין: אליזבת', אני מכירה את סמי כבר המון זמן. בחיי שלא
ראיתי אותו מאושר כל-כך. מילאת את ליבו שמחה וטוב. כמו נקודת
אור נוצצת בחייו האפלוליים. מין אור שבקצה המנהרה. אבל אני
פואטית מדי...
אליזבת': אני? נקודת אור? מאז שאחותי נהרגה אני חיה בצל
זכרונה! וכיצד נקודה נבלעת בחשכה תהיה כנקודת אור? אך הוא...
הוא נקודת האור. נקודת אור מקסימה כזאת הבוקעת מצל הזכרון...
אך אני-! עוד נקודה קטנה ואפלולית...
נורה-ג'יין: איך הפתגם אומר? לכל ענן, מסגרת של כסף...
חושך
ג'ק ונורה-ג'יין יושבים בסלון. אור סגלגל.
ג'ק: כמה נחמד לראות זוג צעיר ושמח כמוהם. הם אוהבים באמת,
בצורה תמימה ויפה כזאת. זה יפה בעיניי.
נורה-ג'יין: מעולם לא נתפסת בעיניי כאדם גדול ברגשות. במיוחד
שלא ברגשי אהבה, אם מותר לי לציין.
ג'ק: תתפלאי.
נורה-ג'יין: אתמול בלילה התפלאתי.
ג'ק: ואהבתם בעינייך לא יפה?
נורה-ג'יין: אירוני כל-כך הלא כן? שום צל לא מצליח להעיק על
אהבתם. אהבה סוחפת ומרגשת! לא צל הזכרון ולא צל הפרידה. ואף לא
צל המוות... למען האמת היא נהדרת. יפה כל-כך, כמו שאמרת. תמים
ואמיתי. כל אדם שפוי היה מקנא להם וחושק באהבה כזאת.
ג'ק: ואת שפויה?
נורה-ג'יין: מסתבר שמבקרה הזה אני אכן מצטיירת כשפויה. אך לא
זאת השאלה - השאלה היא - האם אתה שפוי?
חושך
בפונדק. אור כחול עמום מאוד. דלפק שמאחוריו עומדת גברת
דיווידסון עסוקה בהכנת משקאות ללקוחותיה. בפינה שמאלית אחורית
שולחן סנוקר שמסביבו 3 גברים, משחקים. נורה-ג'יין לבדה ליד
הדלפק, לבושה עוד במעילה האפור, שותה כוס מים. ויליאם נכנס
ומתיישב לידה. נגן סקסופון בפינה קדמית ימנית מנגן מנגינת ג'אז
שקטה.
נורה-ג'יין: ויליאם! שלום.
ויליאם: נורה-ג'יין. חיפשתי אותך.
נורה-ג'יין: (בחיוך) אה. איך אני יכולה לעזור לך?
ויליאם: סתם, רציתי לדבר עם מישהו.
שקט קצר. ויליאם מתיישב.
ויליאם: אני פשוט, אני...
נורה-ג'יין: ויליאם, למה אתה עצוב כל-כך?
ויליאם: מניין לך שעצוב לי כל-כך?
נורה-ג'יין: אני לא יודעת כיצד להסביר זאת בדיוק... אפשר לשמוע
בחושך אבל זה גם זמן טוב לעלות על רגשות של אנשים.
ויליאם: אשתי... נפטרה.
נורה-ג'יין: משום מה הנחתי שקרה משהו דומה.
ויליאם: וכי למה?
נורה ג'יין: הרי שאתה עונד טבעת נישואין אך הגעת לכאן לבד ולא
אמרת ולו מילה אחת על אישה.
ויליאם: כן, אני פשוט... לא יודע חשבתי אולי לשכוח מהכל
בלונדון ו... (בפתאומיות) נורה אכפת לך אם אני אלך לישון?
נורה-ג'יין: לא כמובן שלא... לילה טוב ויליאם.
ויליאם יוצא
מנגינה רועשת ומודרנית ברקע. נשמעים קריאות המכוונות
לאישה צעירה גבוהה ובלונדינית לבושה חצאית מיני שחורה וגופיה
לבנה, המאופרת היטב. האישה מתיישבת ליד נורה-ג'יין.
גוון: היי ג'יין. מה שלומך?
נורה-ג'יין: אני בסדר תודה לאל. מה שלומך גוון יקירתי?
גוון: את יודעת, כמו תמיד... ככה ככה.
נורה-ג'יין: ומה שלום תמי?
גוון: עם תמי הכל טוב. היה לה יומולדת חמש שבוע שעבר. ידעת?
נורה-ג'יין: לא! לא היה לי מושג. אחרת ברור שהייתי קופצת
לביקור.
גוון: (בהסח דעת) כן...
שקט. שתיהן לוגמות מכוסותיהן. חזרה של מנגינת הג'אז
השקטה.
נורה-ג'יין: גוון, את בטוחה שהכל בסדר? את נראית נורא מוטרדת.
גוון: כל הצרה הרגילה, זה לא חדש.
נורה-ג'יין: חבל לי עליך קצת.
גוון: מה זאת אומרת?
נורה-ג'יין: בגלל... כל העניינים האלה. עם תמי ועם העבודה, עם
בעלך...
גוון: את מוכרחה להזכיר אותו?
נורה-ג'יין: לא, פשוט... ואלוהים.
גוון: אלוהים?! ג'יין, הוא הבריז לי. אני באתי והוא לא הגיע.
ועניין העבודה זה לא באשמתי. אני רוצה להינשא מחדש ולהקים בית
אמיתי ויפה, תאמיני לי. אבל אני פשוט לא יכולה.
נורה-ג'יין: אינני אוהבת לראותך בודדה. לא טוב היות האדם לבדו.
גוון: אני לא נהנית מזה את יודעת.
נורה-ג'יין: לא אמרתי שאת כן.
גוון: אלא?
נורה-ג'יין: אלא כלום. ציינתי עובדה לכאורה חסרת משמעות.
גוון: לכאורה?
נורה-ג'יין: תקשיבי גוון. האדם הוא השולט בגורלו. אלוהים עוזר
לאלו שעוזרים לעצמם. את היחידה שיכולה לשנות לעצמה את המצב! את
הגורל!
גוון: יש דברים שמאוחר מדי לעשותם.
נורה-ג'יין: ויש דברים שלא...
חושך
מנגינת הג'אז נמשכת.
אור קצת עמום בכל הטרקלין. ג'ק יושב ומסתכל על משהו בעיתון
וממלמל לעצמו.
ג'ק: אם הצלע הזאת מקבילה לצלע שממול, והזוויות האלו מתחלפות
ושוות ל35 מעלות אזי ש-
ויליאם, בפיג'מה נכנס לטרקלין. ג'ק מרים את
מבטו.
ג':ק ויליאם? השעה שלוש לפנות בוקר!
ויליאם: בוקר טוב גם לך ג'ק.
ג'ק: למה אתה ער כה מוקדם? או מאוחר? או מה שזה לא יהיה...
ויליאם: התעוררתי ולא הצלחתי להירדם. חלומות. חשבתי לרדת לשתות
משהו.
ויליאם ניגש לבר ומכין לעצמו משקה
ויליאם: ואתה? השעה שלוש לפנות בוקר בכל אנגליה, ולא רק בעולם
שלי.
ג'ק: אני באמצע לפתור תרגיל בגיאומטריה. כל יום יש תרגיל
בעיתון. תרגיל קשה.
ויליאם: ואתה מצליח? זאת אומרת, את התרגיל של היום. או של
אתמול בעצם.
ג'ק: אני בדרך.
ויליאם מתיישב על אחד הכורסאות עם המשקה שלו
ויליאם: אני אף פעם לא אהבתי גיאומטריה. בעצם, אהבתי אבל אף
פעם לא הייתי טוב בזה. למרות שהוא דבר נורא יפה. עם כל ההתחלות
והפתרונות אתה יודע.
ג'ק: מה זאת אומרת?
ויליאם: אתה יודע... אתה מתחיל עם בעיה ונתונים. אבל בעצם,
הפתרון מונח אף הוא לפניך. כל מה שצריך זה לדעת לאן להסתכל.
איפה לחפש. איזה מסקנות להסיק, וממה.
ג'ק: אף פעם לא חשבתי על זה כך.
ויליאם: זה המורה שלי למתמטיקה בכיתה ט' אמר לי.
ג'ק: אני מבין שהוא השאיר רושם מכובד.
ויליאם: הוא היה איש נבון. הוא ידע לאן להסתכל בשביל למצוא
פתרונות. אני אף פעם לא הצלחתי. הכל היה בשבילי קווים ונקודות
חסרי משמעות.
ג'ק: אני משער שגם ג'יין לא אוהבת גיאומטריה במיוחד.
חושך
חזרה לטרקלין. יום המחרת. ג'יין לבושה בשמלה ירוקה, מרתה בסגול
כהה, ויליאם בג'ינס פשוט וחולצה מכופתרת עם שרוולים מופשלים,
אנני בשמלה לבנה עם פרחים אדומים והאדון החליפה שחורה כהה.
כולם עסוקים בהרגלם הרגילים.
אישה לבשוה היטב עם מעיל פרווה כובע גדול ומספר מזוודות נכנסת.
מרי אליס: ג'ק? יש כאן ג'ק? ג'ק סאמרס!
מרתה: הוא למעלה. מתקלח. למה, מי את? (בחשדנות)
מרי אליס: מרי אליס הארגרייב.
מרתה: ובשפה פשוטה?
מרי אליס: ארוסתו של ג'ק?
אנני: (בתדהמה) ארוסתו?! של ג'ק?!
מרי אליס: (בעוקצנות) יש בעיה?
אנני: אנחנו מדברות על אותו ג'ק?!
מרי אליס: ג'ק סאמרס. גבוה. רזה. את יודעת...
אנני: מוזר מוזר. למה שהוא יתחתן איתך?
מרי אליס: למה לא? זוזי אני רוצה לשבת. דרך ארוכה עד שהגעתי
לפה. ועוד בטקסי מלא אבק. נו זוזי אני עייפה.
אנני: (בערמומיות) בבקשה.
אנני קמה ומזיזה את הספה אשר עליה ישבה. אחורה מבלי
ידיעתה של מרי אליס.
מרי אליס מתיישבת, על האוויר, ונופלת.
כולם פורצים בצחוק
ג'ק נכנס.
ג'ק: מה כולכם צוחקים? (מסתכל לרצפה ונדהם) מרי אליס?! מרי
אליס מה את עושה פה?
מרי אליס: תשתוק ותעזור לי לקום.
ג'ק מושיט לה יד באי רצון
ג'ק: אני רואה ש... (מסתכל סביב החדר) אני רואה שכבר הספקתם
להכיר את מרי אליס.
מרתה: ארוסתך.
חושך
ג'ק ומרתה לבד בטרקלין. אור עמום. השעה 11.
מרתה: לא ידענו שאתה מאורס.
ג'ק: הנחתי כך.
מרתה: לא היה לנו שמץ של מושג ג'ק! תמיד אתה עסוק בעבודה,
ניהולים, לא ציפינו... כלומר, לא ציפיתי ש... (הפסקה קצרה)
אתה אוהב אותה?
ג'ק: נראה לי שאני... לא, נראה לי שלא.
מרתה: נראה לך? (ממלמלת לעצמה) נראה לו, הוא אומר... לא יודע
אם הוא אוהב אותה...
מתחילה לסרוג.
ג'ק: אני עדיין פה.
מרתה: אם כל-כך לא נראה לך, למה אתה מתחתן איתה? הייתי תחת
הדעה שלא אמורים להינשא למישהי בזמן שמאוהבים באחרת. לא מתאים
לך ג'ק, חשבתי שאתה חי לפי הכללים...
נורה-ג'יין נכנסת
מרתה: טוב, זה איך שמתחשק לך. שלום נורה ג'יין. אני בדיוק
הולכת. טוב יקיריי. אני... למיטה.
ג'ק ונורה-ג'יין: לילה טוב.
נורה-ג'יין מתיישבת על הספה
נורה-ג'יין: ארוסתך אישה נורא יפה.
ג'ק: היופי בעין המתבונן.
נורה-ג'יין: (צוחקת בשקט) נורא פילוסופי מצידך. (חוזרת למצב של
חוסר בטחון) מתי... מתי אתם מתחתנים?
ג'ק: לא יודע, למען האמת. אני הייתי תחת הדעה שלא אמורים
להינשא למישהי בזמן שמאוהבים באחרת.
מסתכל לנורה-ג'יין בעיניים
נורה-ג'יין: אבל לפעמים כדאי... שמא באחרת תמצא אכזבה. ולא
תוכל לחזור לראשונה אחרי שנטשת אותה...
חושך
יום המחרת. בוקר. ג'ק בחליפה כהה נורה-ג'יין בסרפן ירוק מרתה
לשם שינוי בכחול אנני בשמלת תכלת האדון וינטר המכנס חאקי פשוט
וחולצה לבנה מכופתרת, ויליאם בג'ינס וחולצה כחולה מכופתרת עם
שרוולים מופשלים.
אנני: ג'ק, בלי להעליב המינדי אליס הזאת טיפה מעצבנת.
נורה-ג'יין: מרי אליס.
ג'ק: אני יודע שהיא קצת... לא הטיפוס שלכם.
מרתה: שלכם?! היא לא הטיפוס של כולנו ג'ק.
ויליאם: וזה כולל גם אותך. אני לא נוטה לרדת על אנשים, אתה
יודע. אבל היא... ג'ק היא נוראה, אני מצטער. (מכסה פניו
בבושה).
האדון: ג'ק ידידי. היא אינה אנושית כמעט. טעות מצידך יהיה אם
תינשא לה.
נורה-ג'יין: אתם בקושי מכירים אותה!
אנני: אז חבל שלא היית פה אתמול בערב כשהיא ישבה פה איתנו. אם
היית פה, היית רואה שאנחנו כן מכירים אותה. בצורה חלקית כמובן.
ג'ק: מה אני אעשה?
כולם מחליפים מבטים
מרתה ויליאם ואנני: תזרוק אותה!
ג'ק: אבל אני...
מרי אליס נכנסת
ויליאם: הנה יש לך הזדמנות...
אנני: הופה, מדברים על החמור...
מרי אליס: ג'ק בוקר טוב. מה שלומך יקירי? אני רעבה נורא. יש
כאן מסעדה צרפתית או משהו דומה בסביבה? יש את בית הקפה
בריברסייד אבל הוא בקושי לרמתי...
נורה-ג'יין: יש את הפונדק של גברת דיווידסון.
אנני: ג'יין שכחת? פונדקים ציבוריים אינם לרמה של מינדי אליס.
מרי אליס: מרי אליס.
ג'ק: מרי אליס עליי לדבר איתך. זה דחוף.
מרי אליס: ב12:30 בבית הקפה שברחוב ריברסייד.
אנני: בית קפה?!
ג'ק: לא, זה דחוף.
מרי אליס: אז ב12:00.
ג'ק: מרי אליס, אני רציני.
מרי אליס: 11:30 זה מוקדם מדי.
ג'ק: אני לא רוצה שנתחתן.
מרי אליס: מה?!
מתעלפת
חושך
יום המחרת. מרתה בשמלה אפורה מכופתרת יושבת בסלון ולשם שינוי
משחקת שחמט עם נורה-ג'יין.
גברת ויקס: ג'יין את כל-כך לא מרוכזת. את לא שמה לב למהלכים
שלי!
נורה-ג'יין: (כמתוך חלום) אוי! אני כל-כך מצטערת מרתה! שקעתי
במחשבות אודות אסטרטגיית הניצחון שלי.
גברת ויקס: הניצחון הוא לאו דווקא המטרה הסופית יקירתי. אולי
האסטרטגיה, החשיבה, היא מה שחשוב. לא הניצחון.
הן ממשיכות לשחק
גברת ויקס: ג'יין אני יכולה לספר לך משהו?
נורה-ג'יין: כמובן.
מרתה: אני קצת מפחדת.
נורה-ג'יין: ממה?
מרתה: אני אולי לא נראית כזאת, כי ניסיתי להתעלם מזה, לשכוח את
זה. ש...
נורה-ג'יין: ש...?
מרתה: שיום אחד אני עוד אמות.
נורה-ג'יין: תהיתי לעצמי אם ומתי תחשבי על זה. (הפסקה קצרה)
כלומר, בלי להעליב כמובן...
מרתה: ג'יין את לא מבינה. חייתי חיים שלמים מאוד. נישאתי,
ילדתי, גידלתי, ראיתי נכדים. רכשתי חברים, בניתי אישיות,
ציירתי מסכות. אבל אני עוד עלולה להיאלץ להרפות מהכל, עוד מעט.
את מבינה ג'יין? אני נהנית לחיות. ואני לא כזאת זקנה. יותר
מהמוות שלי אפילו אני מפחדת איך אוכל להתמודד עם מוות של אחד
מכם. שלך, של ג'ק אפילו של אנני. של הנכדים שלי. של הבן שלי.
אלוקים יודע ראיתי מספיק מתים בחיי...
את מבינה ג'יין אני רוצה להשאיר משהו מאחוריי. אני לא רוצה
שעוד שנתיים לא יהיה מי שיזכור אותי. אני רוצה שכולכם תזכרו,
לעוד הרבה זמן. שלא אהפוך למחשבה רחוקה המתחמקת לה לתוך המוח
כל כמה זמן, בנימת השיכחה.
אני נראית קשוחה מבחוץ ג'יין, תוקפנית ועוקצנית. אבל בפנים
אני מפחדת. מי יהיה לי אחרי שאלך? איך אמשיך בלעדיכם? הרי
שאתם מה שיש לי... ואינני רוצה להשאיר אנשים מדוכאי רוח
מאחוריי. הבטיחי לי שלא תבכי, את זאת לא אוכל לסבול. אני רוצה
שמישהו יהיה איתי כשאמות. שאת הצעד האחרון לא אעשה לבדי. נורה
אני מפחדת במקצת. אני אלוקים ידאג לי, אני בטוחה. הוא לא ינטוש
אותי ברגע הקשה. כן כן... אלוקים ידאג לי ג'יין... אין לי ממה
לחשוש...
חושך
לילה. מרתה וויליאם בטרקלין. אותם בגדים מתמונה קודמת. 2
מנורות עומדות דולקות. פרט להן אש דולק באח.
שקט למספר שניות.
מרתה: אתה מובך מהשקט.
ויליאם: קצת.
מרתה: לא נורא. לא יזיק לך להיות מובך מידי פעם. אבל ויליאם...
אתה הרי ממילא בקושי מדבר.
ויליאם: וכי מה יש לי לומר?
מרתה: מניין לי? העבר?
ויליאם: ולמה לשקוע בו?
מרתה: לא לשקוע. להיזכר. הוא חלק ממך.
ויליאם: אני מעדיף לשכוח.
מרתה: אתה צעיר. מה כבר קררה?
ויליאם: מספיק קרה, תאמיני לי.
מרתה: אתה לא חייב לדבר על זה אם אתה לא רוצה...
ממשיכה בסריגה
ויליאם: אשתי נפטרה.
מרתה: היית נשוי?!
ויליאם: כן. לא מזמן אפילו. אשתי... נפטרה. מסרטן.
מרתה: אתה עדיין מתאבל אני רואה.
ויליאם: אהבתי אותה.
מרתה: כמובן.
ויליאם: זאת אהבה ראשונה. לא משהו ששוכחים מהר. אבל היא מתה
לאט. זה נתן לנו זמן להיפרד. לא לכל אחד יש מזל כזה. זמן לסגור
את כל העניינים, לנעול את כל הדלתות. כמה אמיצה היא עמדה מול
המוות. אני פחדתי יותר ממנה! היא ניסתה להמשיך כרגיל, לאהוב,
לתת, לעזור. כאילו לא חיכתה שהסוף ישיג אותה. אבל תמיד היה מן
צל שארב לה מעבר לכל פינה. כל בוקר להתעורר עם השאלה הנצחית...
האם זה היום? או שמא מחר? ואם בערב? הרי שכולנו תוהים בכל לגבי
עצמנו אך לא כמוה. לא בידיעה שהזמן של הפיכתנו לבני אלמוות
קרוב כל-כך. וכל יום היא הייתה ממשיכה כאילו זה לא מפריע לה.
אבל הדקות שלנו התקצרו עם הזמן. זמננו נגזל משניה לשניה. בסוף,
כצפוי, היא נעלמה לי מבין האצבעות. מרגרט סמנת'ה הארלי. כמה
אהבתי את השם שלה. הוא מעביר בי צמרמורת.
מרתה יושבת עם פה פעור ומבט תדהמה. אחרי כמה שניות של
ניסיון לדבר היא מצליחה להוציא מילה מהפה:
מרתה: איך-איך אמרת שקוראים לאשתך?
ויליאם: מרגרט... (בהסח דעת)
מרתה: (בקול מהסס ואף פוחד מעט) מרגרט... ויליאם אתה מתכוון
לאמר לי שהיית בעלה של מרגרט?!
ויליאם: מה זאת אומרת? כן. אשתי- קראו לה מרגרט. ואני, הייתי
בעלה.
מרתה: אז אתה ויליאם...
ויליאם: מרתה את כבר מכירה אותי.
מרתה: לא לא... לא היה לי מושג שזה אתה. אתה בעלה של מרגרט!
איזה מוזר. היא הייתה מדברת עליך בלי סוף.
ויליאם: הייתה- הייתה מה?! מדברת? את הכרת אותה?
מרתה: אני מכירה אותה. כן. הוריה היו חברים טובים שלי ושל
בעלי. כעקרון אני... הייתי אמורה להיות הסנדקית שלה.
ויליאם: המה?!
מרתה: אתה בעלה של מרגרט!! איזה צירוף מקרים מוזר! טוב, תמיד
רציתי לפגוש אותך אבל לא ציפיתי שזה יהיה בנסיבות האלה. אוי
כמה לא צפוי. אבל בכל זאת-! איזה יופי. כלומר, משונה אבל...
היא הייתה כל-כך מלאת חיים לא?
ויליאם: ידעתי שאת מוכרת לי! את האישה בתמונה שתמיד היה מונח
ליד מיטתה... זאת את!
מרתה: אכן. אני מכירה את מרגרט מאז ילדותה. מלאת אור, לא?
ויליאם: כן! כמובן! אני פשוט...
מרתה: היא נפטרה לאט. והיא לא פחדה. כמו תמיד. היא אף פעם לא
פחדה.
ויליאם: לא לכולנו יש מזל כזה. היא תמיד הייתה אומרת לי איזה
משפט כזה... אם היום היה היום האחרון שלך לחיות - למי היית
מתקשר? מה היית אומר? ולמה-
מרתה: ולמה אתה מחכה?
חושך
בפונדק. נורה-ג'יין לבד, חצי שיכורה, אך שוכן בה ניצוץ שפיות.
יושב לידה איש בן עשרים וקצת השותה אף הוא. אורח כחול-סגול
עמום. נגן סקסופון בפינה ימנית קדמית מגנן מנגינה שקטה בסגנון
בלוז.
איש: הזונה הזאת. שתמות. באמת אני אומר לך, זה לא יזיז לי. היא
חשבה שלא אכפת לי?! קמה והלכה כאילו כלום. מה, לי אין רגשות?
הזונה הזאת...
נורה-ג'יין: מה?
איש: חברה שלי... הלכה.
נורה-ג'יין: ובגלל זה אתה שותה אדוני?
איש: משהו כזה. אבל את? את צעירה ממני. מה כבר קרה לך שאת
צריכה את כל זה?
נורה-ג'יין: אני... שוכחת
איש: שוכחת?
נורה-ג'יין: שותה כדי לשכוח.
איש: לשכוח מה?
נורה-ג'יין: את כככלל מה שאני לא רוצה לזכור.
איש: חבר?
נורה-ג'יין: אמא אבא חבר.. .חחח אין לי חבר!! וגם לא ילדים.
אתה בודד אדוני?
איש: את בסדר?
נורה-ג'יין: כמובן שכן. ואתה אדוני?
מוזיקה. ספוטלייט על שחקני הסנוקר מאחורה. האיש קם
והולך ובמקומו מתיישב נגן הסקסופון.
נגן: סליחה גברתי. יש לך אש?
נורה-ג'יין: לא, אני לא מעשנת.
נגן: גם אני לא. אני פירומן.
נורה-ג'יין: אתה נשוי?
נגן: אני?! לא... אני מבקר מניו יורק. אני גר שם לבד. ברחוב
ברודווי.
נורה-ג'יין: בטח נורא רועש שם.
נגן: את הרעש הזה אני לא שומע. רק סקסופון. צליל שקט...
מתמשך.
נורה-ג'יין: בלילה.
נגן: כשעוד הכל אפלולי ושקט. לפעמים אני אוהב לטייל לבדי
בלילה. ולפעמים אני לוקח איתי את הסקסופון. ולפעמים הוא אף
מושך אותי לנגן ליד חנות סגורה אך מוארת.
נורה-ג'יין: הוא שולט בך.
נגן: טיפוסים מעניינים משוטטים בחוץ. אבל מרוב פרצופים הכל
נהפך לזוג עיניים ריקות. נורא טוב האוויר של הלילה. טהור, ומלא
עשן. של אוטובוסים.
נורה-ג'יין: אף פעם לא הייתי בניו יורק.
נגן: תבואי לבקר. את תאהבי את האוויר של החושך.
נורה-ג'יין: למה אתה חושב?
מושך בכתפיו
נגן: אפשר לראות עלייך. אפשר להראות בחושך אבל גם אפשר לעלות
על דברים באורו העמום של פונדק. אתה נראית בן אדם של רגשות.
אבל אתה נראית עייפה. לכי לישון.
נורה-ג'יין: אני באמת עייפה... מאמץ שכלי משונה. אבל כן, אני
עייפה קצת.
נגן: לילה טוב. וזכרי לבקר.
נורה-ג'יין: עשן של חושך. כן נחמד. טיפוסים מעניינים. רחוב
ברודווי, אני אזכור. לילה טוב.
נורה-ג'יין יוצאת
נגן: רחוב ברודווי...
חושך
נורה-ג'יין לבדה בטרקלין, מנגנת מנגינה איטית ועצובה. ג'ק נכנס
ומתיישב.
ג'ק: ג'יין.
נורה-ג'יין מסתובבת. היא קמה ויושבת בכורסא מול ג'ק.
ג'ק: הגעתי להחלטה.
נורה-ג'יין: לגבי מה?
ג'ק: לגבי האחרת.
ג'ק קם ומתחיל להסתובב בטרקלין. מתחיל להתנגן השיר
gift of the thistle
נורה-ג'יין: האחרת?
ג'ק: כן, האחרת. אני כבר לא מפחד למצוא בה אכזבה. נראה לי שמאז
אותו לילה קלטתי שאכזבה היא אחד הדברים שלא קיימים בה. ואפילו
לא הייתי מודע ל... ג'יין את חייבת להאמין לי, אני לא מפחד
מאכזבה. זה לא... לא קשור לשום דבר! זה רק רגש מוזר כמו שלא
הרגשתי אף פעם, ואני לא יכול להסביר אותו לאף אחד. אבל הוא
נטול פחד!
נורה-ג'יין קמה
נורה-ג'יין: האם... האם אתה באמת מתכוון לכך?
ג'ק: אני חושבת שכן.
מחזיק את ידה
ג'ק: השאלה היא, האם היא תצמא בי אכזבה?
מסתכלים אחד לשני ישירות בעיניים
נורה-ג'יין: אני... חושבת שהיא לא תמצא.
מתקרבים. אין מגע פרט לידיים
חושך.
יום המחרת וילונות הדלת פתוחים ורואים את הערפל שבחוץ. אנני
יושבת עם רגליה מורמת על כיסא, לבד קוראת. ג'ק נכנס.
ג'ק: (בחיוך) את יכולה בבקשה להוריד את הרגליים?
אנני: כבר הייתי בטוחה שאתה הולך לומר לי להוריד את הרגליים
הדפוקות מהכיסא המזוין.
ג'ק: אבל דווקא אותך אני מחבב. לא הייתי אומר לך את זה.
אנני: אז אם כך נראה לי שאני אשאיר אותם.
ג'ק: תורידי את הרגליים הדפוקות שלך מהכיסא המזוין.
שניהם פורצים בצחוק
גברת דיווידסון נכנסת
ג' דיווידסון: מישהו רוצה שח?
ג'ק: בכיף. אחרי ישיבת מנהלים של חבורת פוצים שמרגישים חשובים
עם רעיונות משעממים אני אשמח לקצת אקשן.
שניהם מתיישבים ליד שולחן השח
אנני:אני עולה למעלה. אולי ויליאם ירצה לצאת לטייל.
אנני יוצאת
פוקוס כחול על השולחן.
גברת דיווידסון מתחילה לשחק בזריזות ובאיטיות נהפך האור
הכחול לאדום.
Warriors ברקע מתנגן השיר
ג'ק: הכל בסדר?
ג' דיווידסון: ברור.
עושה עוד מהלך מהיר
ג'ק: את פשוט... לא חשבתי שיש לך צד אגרסיבי.
ג' דיווידסון: אני אוהבת שח.
ג'ק: לא ידעתי שאת משחקת.
ג' דיווידסון: מאז מות בעלי רכשתי חיבה למשחק.
ג'ק: למשחק או לרעיון שלו? לרעיון שמאחוריו?
Cry of The Celts 2# השיר משתנה ל-
ג' דיווידסון: אני לא נלחמת באף אחד.
ג'ק: מישהו דיבר על מלחמה?
ג' דיווידסון: (באדישות מאולצת ברורה) אף אחד.
ג'ק: אז למה אמרת ש-
ג' דיווידסון: חשבתי שהתכוונת...
ג'ק: אבל לא-
ג' דיווידסון: אני צריכה להכין ארוחת ערב. (קמה)
מרתה נכנסת
מרתה: גם במחבת את מתכוונת להילחם?
ג' דיווידסון: (בעצבנות) מי דיבר על מלחמה?
מרתה: את.
ג' דיווידסון: חשבתי שג'ק מנסה לומר שאני או-
מרתה: לפעמים התת מודע מדבר בשמנו.
ג' דיווידסון: אני מודעת לתת מודע שלי. כלומר אני בשליטה מל-
מרתה: אף אחד לא בשליטה מלאה. אף פעם.
ג' דיווידסון אוספת בידה את חצאיתה
ג' דיווידסון: אני הולכת להכין ארוחת ערב.
מרתה: ואחרי זה תשחקי איתי שח?
ג' דיווידסון: כמובן. אם תרצי.
גברת דיווידסון יוצאת
ג'ק: את לא יכולה לנצח את המלחמה שלה.
מרתה: נכון. אבי אני יכולה לעזור לה. ואני יכולה לתת לה את
ההזדמנות לנצח בעצמה.
חושך
הטרקלין. כולם ישובים עסוקים כהרגלם. סמי נכנס. בדממה
נורה-ג'יין קמה אליו.
The Hazel Woods מתנגן השיר
נורה-ג'יין: אני מתארת לעצמי ש...
סמי: כן.
נורה-ג'יין: הוא... הלך.
סמי: כן. זהו... נגמר.
נורה-ג'יין: היית איתו?
סמי: ברגעים האחרונים... עזרתי לו, את יודעת... הצעד האחרון...
שלא יעשה אותו לבד.
נורה-ג'יין: לא נותרו לו כמה חודשים?
סמי: (בציניות) כנראה שלא, אה?
נורה-ג'יין: סמי... (מושיטה לו יד והוא מתרחק)
סמי: רק אל תגידי שאת מצטערת.
נורה-ג'יין: לא התכוונתי להגיד כזה דבר.
סמי: שבץ. אתמול. והיום... בעלות השחר...
נורה-ג'יין: (מחבקת אותו) סמי יקר שלי...
סמי: אליזבת' חיכתה לי בחוץ. אבל גם היא ידעה. כל הבית התמלא
במשהו מוזר. הייתה הרגשה באוויר. כולנו ידענו. והוא רק הספיק
להיפרד... להגיד לי בהצלחה ושאהיה מאושר. רק אתמול שיחק בחוץ.
ראה אור שמש אמיתי בפעם הראשונה זה חודשים רבים - אור שמש לא
מבעד לחלון! הוא יצא החוצה... הרגיש את העולם. ומי מאיתנו ידע
שזו הפעם האחרונה? ג'יין הוא התחיל להבריא... למה זה קרה? אבא
אפילו לא יודע עדיין. (צוחק באירוניה) כאילו שגם אכפת לו.
נורה-ג'יין: אני בטוחה שאכפת לו.
סמי: אל תשלי את עצמך. לא נראה לי שהוא יודע בכלל שיש לו בן
חולה. שהיה לו, בעצם. הוא כבר לא היה בבית שבוע. ופעם אחרונה
שהוא חזר-
נורה-ג'יין: הס. אני זוכרת טוב מאוד מה קרה פעם אחרונה. אל
תחשוב עליו עכשיו.
סמי: איך?! המשפחה שלי ג'יין! היא לא משפחה! אני לא מכיר אותם!
הם קבוצה של אנשים עם פרצופים חלקים ללא כל משמעות. אני איני
מכיר אותם. הם אינם מכירים אותי. תחשבי על זה... לורה...
פניה של ילדה מציצים מהוילון הצדדי של תחום הבמה
סמי: וג'ון ושרה...
פניהם של 2 ילדים מציצים מוילון תחום הבמה בצד
השני
סמי:ואמא... ואבא...
פני הוריו מציצים מוילון אחורי
סמי: ועכשיו גם סטיב הלך.
חושך רגעי
ספוטלייט כחול
סמי: ורק אליזבת' נשארה. (צוחק ברכות) אליזבת' הקטנה. חוץ ממנה
אני לבד...
נורה-ג'יין: לא אתה לא. כלומר... לבד.
שקט
סמי: נראה לי ש... אני אלך הביתה. הם יחכו לי ו...
נורה-ג'יין: כן, תלך. אבל תחזור.
סמי: מחר, מחרתיים...
נורה-ג'יין: כשנוח לך.
סמי: אני אחזור. מתישהו. אבל כן, אני אחזור. את תראי. כי בסוף
הכל יהיה בסדר.
סמי יוצא
נורה-ג'יין מתקפלת על הרצפה בבכי
חושך.
חושך מבחוץ.
נורה-ג'יין על הספה, רדומה שקועה בחלום.
חלון מאחורה פתוח.
אור כחול ירוק וסגול מתחלף במהירות.
נורה-ג'יין: (מדברת מתוך שינה) רוח צעירה מתהלכת כאן.
ז זה מצד לצד. רוח נושבת בוילונות
נורה-ג'יין: רוח צעירה של מי שלא הגיע לו להישאר צעיר...
מרגרט-! וסטיב! הו! רק שיצליח להוציא את החרב התקועה באבן!
ויהיה מלך כמו ארתור! כן הוא צעיר...
נרגעת
נורה-ג'יין: רוח צעירה נושבת בחרבות, באבנים...
נחה בשלווה
מתעוררת בבהלה
נורה-ג'יין: רוח פרצים.
קמה לסגור את החלון האחורי
גברת דיווידסון נכנסת.
גברת דיווידסון: נורה? את בסדר?
נורה-ג'יין: כמובן.
ג' דיווידסון: שמעתי מישהו מדבר.
נורה-ג'יין: חלמתי...
מרתה נכנסת.
ג' דיווידסון: אותך חיפשתי מרתה ויקס. רוצה לשחק שש בש?
חושך
מרתה ונורה-ג'יין מטיילות בחוץ, בגן שמאחורי דלתות הטרקלין.
מרתה כפופה קצת לבושה באפור ונורה-ג'יין בחצאית התכלת ומעילה
האפור.
השיר "מי" של שוטי הנבואה מתנגן ברקע.
מרתה: הרוח הצעירה שלי הולכת לאיבוד.
נורה-ג'יין: לא היא לא.
מרתה: ג'יין את עוד קטנה. את בורחת מהמציאות. אני אוהבת אותך
נורא אבל כל סימני ההיכר מראים-
נורה-ג'יין: (בתוקפנות) תסתמי.
מרתה: (בכאב ורכות) נורה די... אין דרך לברוח מזה לעוד הרבה
זמן... זה המציאות. זה אלוקים החליט, לא אני.
נורה-ג'יין מפנה את פניה לקיר האחורי
מרתה: אין על מה לבכות את יודעת. כי אנחנו נתראה עוד מעט.
מאחורי הוילון, מאחורי המסך. שהרי המוות הוא רק הפיכתנו לבני
אלמוות.
נורה-ג'יין: מרתה די...
מרתה: באמת שאין על מה לבכות ג'יין יקירתי. כי הרי אני לא
נעלמת. תוכלי לדבר איתי, מתי שאת רוצה. וברור שאני אקשיב. כמו
תמיד. ואת תראי אותי באמת עוד מעט...
חושך איטי.
נורה-ג'יין יושבת ליד שולחן העץ העתיק וכתבת ביומנה. אור חלש
על הטרקלין כולו בו יושבים כולם מלבד מרתה עסוקים בהרגלם
הרגילים - אך מבלי לנוע.
נורה-ג'יין מרימה את מבטה.
נורה-ג'יין: רחוב ברידג' 131. כאן התנהלו חיי במשך השנים
האחרונות. באכסניה של גברת דיווידסון חברה יקרה. כן. כולם
עוברים ושבים לנים וקמים בלי רגע מנוחה. משחק תחרותי משעשע כמו
שח או שש בש. וכנראה ששם, רכשתי את חבריי הטובים. הוורדים
היפים שבגן. את השמש ביום קיץ. השמש האמיתית שלא נראית רק מבעד
לחלון. את עצי הברוש הנעים ברוח. את קשתות הגשם. את הערפל ואת
העננים. גברת ויקס, מרתה, אף היא קרובה לליבי. כמו מאז ומתמיד.
היא... בת 70. וג'ק איש עסקים העובר ושב, אבל כן, אני מאמינה
בטוב ליבו- ולא לשווא. וסמי ג'ונס שאחיו נפטר ואביו שתיין.
ואליזבת' היא נקודת האור שלו. וכן עם חבריי נמנים גם יושבי
הפונדק. גוון ואנשים המכורים לשלהבת אש קטנה. לעיתים אני רק
נכנסת בכדי להביט במבקרים. הם בודדים כמוני. שם למדתי... שלא
רק לראות ניתן, או לשמוע, אך אפשר להרגיש גם בחושך.
וכן, ראיתי הרבה. וכן אני קטנה, ותמימה. אני לא מבינה כללים
של חיי היום-יום. אבל ראיתי הרבה. חרבות באבנים ומשחקי שח.
אנשים רצים הלוך ושוב, עצים ברוח. אפילו אישה קטנה המנסה להכין
עצמה למוות. והפסנתר. והאדון וינטר. והנגינה החלולה.
מתיישבת ומגנת את תחילת סונטת ליל הירח
נורה-ג'יין: אבל יפה בעיני המראה של ירח ליל חורף בנובמבר,
במרכזה של לונדון.
23.11.04-27.12.04 |
