עבר חודש בערך מאז המכתב האחררון
עברנו את פסח, ומתכוננים ליום העצמאות... וזה אחד מהדברים שאני
רוצה - עצמאות.
עדיין לא דיברנו, רק רבנו דרך האימייל, מה שהיה פתטי ומיותר...
כנראה שאתה צודק - אנחנו לא מתאימים, שנינו עקשנים ושנינו
נפלנו בפח של ספירת מלאי ורדיפת כבוד.
כתבתי לך על ההחלטה, שאתה לא בקיא בפרטיה עדיין ואני לא יודעת
איך תגיב, למרות שיש לי איזו תמונה בראש (אני אומרת לך שהחלטתי
להפסיק איתך את הקשר, לפחות לחודשיים הקרובים, ואתה מהנהן לך
בראש ואומר "תיארתי לעצמי שזה מה שאת רוצה", ואני מבינה עד כמה
אני באמת מכירה אותך...)
בכל אופן, החלטתי אותה וכמה שהיא קשה (ושלא יהיה ספק, היא
קשה), אני יודעת שהיא הנכונה לעשות.
אולי עוד נתראה, אולי לא, אני לא מתכוונת למחוק את הטלפון שלך
וגם לא את המייל, אבל אני גם לא מתכוונת להשתמש בהם בזמן
הקרוב.
אתה חשוב לי כל כך, והחברות בינינו נהפכה להיות קשר כל-כך
משמעותי בשבילי, שאני מרגישה שזה הצעד הכי נכון לשמור אותה,
כדי לא לאבד אותך לנצח.
ההפסקה הזו יכולה לקחת חודש, או חודשיים או שנה, אבל היא תצטרך
להיות. בשבילי, בשבילך, בשבילנו.
זו ההחלטה הנכונה, אני יודעת שהיא הנכונה.

אז למה לעזאזל, זה כל-כך כואב?