"סושי- אכול כפי יכולתך" כך נכתב על המסעדה החדשה שפתחו ברחוב
דיזינגוף בת"א. זה כנראה היה הטרנד החדש באותה תקופה בעיר, אף
אחד לא ממש שמע על המאכל הזה, רק השפים הנחשבים ביותר ידעו
עליו ופיתחו אותו עם הזמן. גם טל פניני שמע על המאכל הזה וכמו
כל דבר חדש בחיים, הוא ידע שהוא צריך לנסות.
טל היה נער צעיר ותוסס והוא ידע שלמסעדה לא הולכים לבד! אחרת
החבר'ה מהכיתה כבר יידעו, ואפשר לומר שזה יהיה הסוף שלו מבחינה
חברתית...
ואת זה כמובן אף אחד לא רוצה, ולכולם אכפת ממה שחושבים
עליהם... טוב אולי לא לכולם, בטח לא לבנים מהכיתה המקבילה
שמשחקים במועדון השח המקומי, להם בוודאי לא אכפת ממה שחושבים
עליהם, טל חייך לעצמו.
ההרהור הזה בילדי הכיתה המקבילה הזכיר לו את נטע בליך. נטע
הייתה תלמידה בכיתת השח המפורסמת. היא הייתה ילדה מאד חכמה,
ויחד עם זאת גם מאד יפה.

"ברר לי דחוף בעניין נטע בליך" זרק טל לחברו דניאל והחליק
לכיסו שטר של 20 ש"ח. מידע על נטע היה קשה להשגה וטל ידע
זאת... יחד עם זאת הוא פתח את הארנק שלו בעצב, הוא לא הכיר
אותה ולא דיבר איתה מעולם, וזה צרם לו קצת.
אחרי כמה שעות הגיע הטלפון המיוחל מדניאל.
"תשמע פניני לילדה אין חבר, ומעולם לא היה לה... החברה הכי
טובה שלה אומרת שהיא חולמת על זה בלילה, ושהאוכל שהיא הכי
אוהבת זה סאשי או משהו כזה..."
"סושי אידיוט" מלמל טל לשפופרת.
"טוב בכל מקרה זה מה שהצלחתי להשיג, אבל מה לך ולשחקנית השח
הזאת?"
"עזוב אחי, לא כל דבר אתה צריך לדעת..."

טל ניתק את השיחה והביט עם חיוך ענק מהחלון הקטן בחדר שלו
החוצה.
הוא הצליח לספק חיוך ענק, וידע שהוא קלע בול.
הוא היה יכול לקלוט בעינו זוג קשישים שהלך ברחוב יד ביד, זה
עשה לו טוב וגרם לו לחשוב על נטע בליך. הלוואי שגם הוא יוכל
לצעוד איתה יד ביד ברחובות חשב לעצמו עד שנרדם עם החלום המתוק
הזה.
ביום שלאחר מכן תכנן טל להזמין את נטע לארוחה במסעדת הסושי. זה
היה יום חמישי והוא חיכה לרגע המתאים. בכיתת השח נהגו ללמוד על
השעות המאוחרות של הצהרים וטל פניני כבר התייאש לחכות על הספסל
במדשאות. הוא צפה בכל התלמידים הולכים הביתה ורק הוא נשאר שם
כדי לבדוק את האפשרות לצאת למסעדת סושי עם נטע בליך.
הוא מעולם לא שמע, ראה, או טעם סושי וזה גם לא דיגדג לו
במיוחד. הוא בכל זאת רצה להיות בעניינים כמו כל שאר החברים, אז
נטע בליך נראתה לו כמו האופציה הבטוחה לבדוק את מאכל הדג המוזר
הזה.
המחשבות האלו הוסתו הצידה ברגע שהיא יצאה מדלת הכניסה של כיתות
הלימוד. היא לבשה חצאית שחורה קצרה וסריג בצבע ב'ז וטל מיצמץ
את עיניו כדי להיות שוב בטוח שהוא לא חולם, כי זה כבר קרה לו
פעם, ובטעות הוא ליטף חבר שישן אצלו. לא משהו שיירצה לזכור
בזמן הקרוב.

טל אזר את כל האומץ שיש בו, הוא לא פנה כך אל בחורה בחיים. ככל
שהתקרב אליה יותר, צעדיו נהיו קטנים יותר. הוא ממש לא רצה
להגיע אליה, כי פחד מסירובה, אבל זה היה נראה כאילו שני אנשים
נמצאים בגופו. האחד משך אותו חזרה לספסל והשני אל נטע.
זה היה האיש השני שניצח. הוא כחכך בגרונו ונגע בגבה קלות. נטע
הסתובבה אליו והיא הסתכלה עליו בתהדמה. מה הנער הזה רוצה ממני?
חשבה לעצמה.
המילים לא הגיעו וטל עמד כמה שניות עם פה פעור... לבסוף זה
נפלט לו.
"נטע שלום" אמר בהססנות, הוא הציג את עצמו וסיפר לה על עצמו
מעט.
"הבחנתי בך בבית הספר ורציתי להגיד או יותר נכון לשאול האם
תיהי מעוניינת להצטרף אלי לארוחת ערב היום במסעדת הסושי החדשה
בת"א."
נטע עמדה כסלע, לא נעה ולא זזה. לרגע טל חשב שמשהו קרה לה או
שהיא איבדה את ההכרה חלילה.
"הכל בסדר אצלך?" שאל.
דניאל צדק, כנראה שהיא באמת חלמה על הרגע הזה בלילה וסוף סוף
הוא הגיע. היא היתה המומה מדי, והיא לא התכוננה לתזמון שכזה,
ועוד בבית ספר. מה לעזזאל חשב לעצמו הבחור הזה?
נטע לא ידעה מה לומר אבל התשובה כבר היתה זרוקה לה בפה, היא
פשוט לא הצליחה לזרוק אותה החוצה. לא היה אכפת לה מי זה הבחור
שהזמין אותה, או מה הסיבה לכך. היא פשוט כל כך היתה נרגשת שהיא
פשוט תיקח הכל.
"כן" הייתה המילה הראשונה שהצליחה לפלוט. טל חייך אליה, "נאסוף
אותך הערב ב11?"  שאל.
נטע שהייתה רגילה להירדם בכל ערב בשעות 9 עד 10 כדי שתוכל
להיות רעננה בבוקר שלמחרת לשיעור לפתע הרגישה כבליינית הגדולה
של העיר ת"א. חברתה ליטל בוודאי תצטרך לדבר איתה על זה, אסור
לה להרגיש כאילו היא איזושהי דיווה. היא צריכה לזכור מניין
באה, ועלייה לשמור על ציונה הטובים, שהיו כל חייה. אבל במקום
מסויים הרגישה שמחה בשביל חברתה. סוף סוף בחור הזמין אותה
ליציאה, והיא ידעה שעבור נטע זאת חגיגה.

הדקות נקפו להם ונטע עדיין עמדה לה לבדה מתחת לבניין שבו גרה
"ברחוב החושך" שפריר 14. העירייה עדיין לא דאגה לתקן משום מה
את הנורות ברחוב הזה והכל ידעו את הכינוי של המקום.
נטע כבר החלה לחייג את מספרה של ליטל ולספר לה איך טל האידיוט
הזה לא הופיע וערב החלומות שלה נהרס... הדמעות כבר חיכו בהמתנה
מלאה בעינייה. היא החזיקה אותם שם זמן רב, ופחדה שמה טל יגיע
ויראה אותה מתפייחת מבכי.

לפתע הרגישה שוב את מגע היד של צוהרי היום, והיא הסתובבה אל
טל. "למה לקח לך כל כך הרבה זמן?" שאלה בעת שהחזירה את הטלפון
הסלולרי שלה אל כיס מכנסי הג'ינס שלה. היא לא תתקשר לליטל
בקרוב. זה היה יום חמישי, הרחובות היו יחסית ריקים וטל ידע
למה. כמו כולם הוא צפה בניצחונה של מכבי ת"א בכדורסל על הקבוצה
הצרפתית פו אורטז.
"אני ממש מצטער, הייתה הארכה ולא ציפיתי לזה" מילמל טל.
הם החלו לצעוד, ונדמה היה שנטע נרגעה מעט, והדמעות שרצו לזלוג
נעלמו כהרף עין.
"אני בכלל לא מבינה מה מעניין בכדורסל, סתם משחק בלי
היגיון..."
טל הסתכל על נטע כאילו נפלה מהירח וזה היה הסימן הראשון לקושי
בין השניים. הוא לא הבין איך אפשר לומר דבר כזה על המשחק. "איך
את לא יכולה ללא פארקר והלפרין?" שאל.
"מי זה גלפרין?" השיבה ולטל לא נותר שום דבר מלבד לצחקק.

הם הציגו אחד את השני בפני האחר ולפני שהרגישו כבר היו מחוץ
למסעדה!
"רוצה לאכול פה?" נטע השיבה בכן חלוש. היא לא רצתה להראות לטל
שהיא מתלהבת משום דבר בפגישה שלהם. ליטל דאגה להכין אותה
והתלהבות היה הדבר האחרון שרצתה שנטע תראה לטל.
הם נכנסו אל מסעדת הסושי, למרות התור הגדול טל הכיר את המלצר
הראשי וזה סידר להם בשניה מקום לשניים קרוב לאקווריום דגי הנוי
הגדול.
נטע הסתכלה על טל, היא שיכנעה את עצמה שהיא מתאהבת בו רק בגלל
שהוא הזמין אותה לארוחה.
היא החלה לדבר על כל עיסוקייה בחיים. עד שהמלצר כבר הגיע עם
התפריט היא הספיקה לספר לו על כך שהיא מתכוונת להצטרף בקרוב אל
מועדון השח שבו היו מנויים רוב חבריה לכיתה. טל ידע ששח-מט הוא
משחק חכם ולאינטילגנטים אבל הוא לא ידע עד כמה הוא משעמם.
לפחות כך נטע הציגה אותו.
כשהמלצר ניגש אליהם היא הזמינה מנה בינונית של סושי בתוספת עלי
חסה ובשביל טל הזמינה שרימפסים. טל לא אהב את זה, הוא הרי הגיע
למסעדה הזאת בשביל לאכול סושי, לא שרימפסים. אבל את נטע לא היה
ניתן לעצור. היא הייתה כל כך נרגשת מהעובדה שהיא יוצאת עם
מישהו שהביטחון העצמי שלה לא היה נשלט והיא עשתה כל מה שרצתה
ללא חשיבה.

בעודו מחכה למנת השרימפסים הארורה שלו כך לפחות חשב לעצמו טל,
הביט לצד השולחן הסמוך אליו, בתקווה למצוא משהו מעניין יותר
מנטע. הוא היה מוכן גם לשמוע את המורה שלו להיסטוריה מעבירה
שיעור על עלייתו וגדולתו של נפאוליאון שאותו תיעב, אבל הכל היה
יותר טוב מלשמוע את סיפוריה המשעממים של נטע בליך. היא אמנם
הייתה יפה, אך הוא לא נמשך ליופי שנמצא עמוק בתוכה.
הייתה שם ריקנות, אליה בוודאי לא נמשך.
בשולחן הסמוך הוא ראה כילד צעיר בן ארבע, ואת אימו הצעירה. הוא
לא ידע את הסיבה לכך שאמא צעירה ובנה הקטן סועדים לבד במסעדת
סושי עמוסת זוגות צעירים. אולי האם היא חד הורית? אולי
התאלמנה?
חלילה חשב לעצמו, רק שטויות הכניס לעצמו לראש.

הילד הקטן דיבר אל אימו, ''מהו סושי אמא?'' כנראה שהוא שמע את
המילה הזאת יותר מדי פעמים הערב והיה חייב להבין מה פשר הדבר,
אחרת לא ניתן היה להסביר את שאלתו של ילד קטן על סושי.
האמא נותרה חסרת אונים אבל היתה חייבת לענות בצורה כלשהיא...
טל ידע שאין לה שמץ של מושג על סושי. והיא החלה לספר לילדה על
כך שלפני 2000 שנה הייתה נסיכה יפיפייה ביפן ששמה היה נופרה
נגאסקי. נופרה הייתה נסיכה יפה, חכמה, ורגישה, וכל העם אהב
אותה מאד כיוון שהייתה טובה לכולם.
נופרה הורגלה לאוכל מלכותי בלבד, והיא התאיישה ממנו. יום אחד
הכריזה על תחרות אוכל בעם.
מי שיכין את המאכל הטעים ביותר לדעתה ייזכה לבקש בקשה אחת ממנה
אותה היא תתחייב למלא.
השמועה הופצה בעם ועשרות אלפים של גברים נשים וילדים החלו לבשל
את המאכלים המשפחתיים הסודיים שלהם בתקווה שנופרה תבחר בהם.
מאכלים רבים הוגשו לנסיכה, רובם היו מוצלחים אבל עדיין לא היה
משהו שתפס את לשונה. התחרות עמדה להסתיים והיא היתה עתידה
לבחור בין בוטני החלב של צ'ן מאי לסוכריות הדבש של וולי הון.
המון רב התקבץ סביב הארמון כדי לשמוע את החלטת הנסיכה. התחרות
כבר הסתיימה, אך לפתע כולם הבחינו בבחור צעיר שרץ עם שק מרופד
אל עבר כס המלוכה. השומרים עטו עליו ורצו לאסור אותו.
"הכנתי אוכל עבור הנסיכה נופרה" צעק לעבר כולם. השומרים החלו
לגרור אותו אל מתקן הכליאה עד שנופרה עצרה אותם. "עצרו! אני
מבקשת לראות את האדון הזה לפני", פקדה עליהם.
הבחור הצעיר הציג את עצמו לפני הנסיכה בכריעת ברך, "רב תודות
הנסיכה, אני דייג מהכפר קוואלי והבאתי עמי מזון שהכנתי בעצמי".
הוא שלף קערת עץ מהשק המרופד והגיש אותה לנסיכה. "זהו עשוי
מדגים שדגתי בחוף, והם מגולגלים בתוספות שונות. אני קורא לזה
סושי." הנסיכה הסתכלה על העיגולים הללו שנקראו סושי בצורה
מוזרה מאד. היא מעולם לא ראתה משהו דומה. היא הכניסה את הסושי
אל פייה ופנייה התמלאו מאושר. כל ההמון עמד בציפייה וחיכה
לתשובה.
"יש לנו זוכה" הכריזה בקול רם! וכל העם עמד והריע. שני
המפסידים שהגיעו לשלב האחרון הרכינו את ראשם וצעדו באיטיות
לביתיהם כאילו מכר שלהם נפטר.
הנסיכה אמרה לדייג הצעיר, כידוע לך כזוכה המאושר אתה ראשי לבקש
ממני כל מה שתרצי. הדייג התבונן בנופרה, הוקסם מהיופי והחן
שלה, לקח שאיפה גדולה של אוויר, הייתי רוצה אותך, אמר.

"אז מה איתך? למה אתה לא מדבר? אין לך גם רצונות?" נבחה על טל
נטע.
טל עוד לא נרגע ממאורעות השולחן ליד, הוא עצם את עיניו ואמר
לנטע, הרצון היחידי שלי כעת הוא נופרה.
"מי?" צרחה עליו נטע והתעלפה.