כבר כמה ימים שאני יושבת וחושבת לכתוב לך מכתב, הרי כתבתי לך
כל כך הרבה, כל כך הרבה דברים שיצאו מהמקום הכי הרוס שנמצא
בגוף שלי, מהלב שלי. בובי, כבר עברה יותר מחצי שנה מאז הפעם
האחרונה שדיברנו כמו שצריך, יותר מתשעה חודשים מאז שנפגשנו,
ועוד מעט נחגוג שנה להכרות בינינו. האמת, שזו לא תהיה ממש
חגיגה, ואפילו לא נהיה בה ביחד כי כך נחרץ גורלי, כך זה נכתב
עבורי. וכל יום מחדש בובי, כל יום מחדש אני שואלת את עצמי האם
זה יגמר מתישהו? האם כל הרגשות שרכשתי עבורך במשך השלושה
חודשים התמימים הללו יעלמו? האם איי פעם הצל שלך יעזוב אותי?
האם זה יגמר? אני לא יודעת, אני גם לא יודעת אם אני רוצה שהם
יגמרו. אני פוחדת שזה יעלם. פוחדת להבין שאתה כבר לא חלק מחיי,
פוחדת לגלות שאני ואתה, כבר לא נהיה אני ואתה, שלא נגשים את כל
החלומות שהפסקנו לחלום, שלא נתחתן. ואני יודעת בובי, אני יודעת
שזו היתה מחשבה תמימה לנערה בגילי שרק עוד חודש וחצי יהיה לה
18, אני יודעת שלא באמת התכוונו לזה, אני יודעת שכשדמיינו ביחד
את החדר שינה הענק שיהיה לנו, ואת החלון הענק שישקיף לים הכחול
ועליו יתפרסו וילונות לבנים ארוכים, והמצעים של המיטה יהיו
אדומים, אני יודעת שכשדמיינו את כל זה היינו כל כך תמימים,
היינו כל כך מאוהבים, היינו כל כך אמיתיים. ואני יודעת בובי,
אני יודעת שמבחינתך זה כבר נמוג, אני יודעת שכל הרגש העצום הזה
שחווינו במשך כמה חודשים תמימים נעלם לך כלא היה, ואני יודעת
שזה לא אתה שיושב כל לילה על עדן החלון, מעשן את אותה סיגריה
שמזכירה את היום שבו נפגשנו, שאתה הוא לא זה שכל פעם שעיניך
נפגשות עם כוכב הצפון חושב עלי. זו אני בובי. כל סיגריה שאני
מדליקה מזכירה לי את היום הגדול ששיקרתי לכל העולם ובאתי לראות
אותך, שתכננתי תוכנית מושלמת רק כדי להראות לעצמי עד כמה אני
מוכנה להגיע בשביל האהבה, עד כמה לכת אני מוכנה להרחיק. אני
זוכרת שבאת לקחת אותי מתחנת הרכבת, ואחרי חודשים של צ'יטוטים
אינסופיים ושיחות טלפון שלא מנעו מאבא להרים עלי לא פעם אחת את
הקול, אחרי כל זה כל מה שיכלנו זה להסתכל אחד לשני בעיניים
ולהחזיק ידיים כל הנסיעה הביתה. ובבית, בבית שלך היה מושלם.
פשוט הספקנו לעשות כל מה שתכננו, הרי ידענו שהזמן מוגבל ויש
לנו כל כך הרבה להשלים.
רגע השיא, מבחינתי, היה הרגע שבו שכבת מעלי, נישקת אותי נשיקות
קטנות, רעדת כולך ולחשת לי עד כמה שאתה אוהב אותי. בובי, אני
לא יודעת אם אני עדיין אוהבת, אני לא יודעת אם אי פעם אהבתי,
אני לא יודעת אם זו סתם אובססיה או זיכרון שהמוח והלב לא
מוכנים למחוק. אבל אני כן יודעת, אני כן יודעת שלא יעבור יום
אחד בחיי ולא אזכר בך. אתה היית הכל בשבילי, שלושה חודשים
תמימים, שלושה חודשים שאי אפשר לתאר. ואני מקווה בובי, אני
מקווה שלמרות הכל אתה מאושר, שאתה לא נתקעת מאחור כמוני,
שהצלחת למצוא אהבה אמיתית אחרת. אני מקווה שטוב לך, שאתה חולם
שוב, שאתה חי, שאתה נושם, שאתה עדיין חושב על הפגישה שלנו, על
כוכב הצפון שלנו, עלינו, עלי.