זה לא כל כך טוב כמו שזה נשמע. זה יכול להישמע מדהים, אבל זה
לא. לא ממש. חסר בזה משהו. משהו נוסף, שקשה ממש להצביע עליו.
כמו עגיל פנינה, או פצפוצי שוקולד מריר בקפה מוקה.

לכלב של השכן קוראים בייגלה. והם דומים מאוד, בייגלה והשכן.
שניהם אוכלים מה שנותנים להם, מחרבנים איפה שאומרים להם
ונשמעים להוראות של הבוס בשביל התגמול הקטן. והתגמול לא יציל
אותם מהחיים, וגם לא יעזור באופן מוחשי וממשי, אבל הוא יגדיר
איזה מין סוג של מטרה. וכולנו חיים על פי מטרות. המטרה היא
התגמול, גם אצל בייגלה וגם אצל השכן, הבעלים של בייגלה. בייגלה
למד לנבוח לפי פקודה, כי הוא קיבל חתיכת פסטרמה בכל פעם שעשה
את זה, והשכן למד לתרגם נתונים מספריים לאושר מדומה של אנשים,
כי הוא קיבל תלוש משכורת. משכורת שבה, בין השאר, קנה פסטרמה
לבייגלה.
אבל הסיפור הוא לא על בייגלה. גם לא על השכן או הפסטרמה שלו.
נתקלתי בו פעם, בשכן, בחדר המדרגות. הוא היה בדרך להוציא את
שקית הזבל הכחולה לפח האשפה שמול הכניסה, ואני גם הייתי בדרך
למקום כלשהו (שמעתם פעם על מישהו שלא? בדרך לישון, בדרך
לשירותים, בדרך לעבודה או לשיעור, בדרך אליו, אליה, בדרך
לאושר, בדרך למוות. כולם בדרך. אף אחד אף פעם לא אומר שהוא
הגיע. אף אחד לא יודע אם הגיע. אם הוא הגיע, זה כבר לא
רלוונטי. זה קצת עצוב, אולי). אמרתי לו, לשכן, שלום מנומס,
והמשכתי לרדת במדרגות. חשבתי על העניינים שלי במשך כמה שניות
נוספות, עד שהגיע לקצה המודעות שלי השכן, והעובדה שלא קיבלתי
תשובה לשלום המנומס שאמרתי. אני לא מכירה את השכן, אני לא
יודעת איך קוראים לו וגם על המקצוע שלו נודע לי לגמרי במקרה,
אבל בכל זאת נראה לי מוזר שהוא לא ענה לי. לא מספיק מוזר בשביל
להעיר לו על זה, אבל כן מוזר מספיק בשביל שיקטע את חוט המחשבה
שלי לכמה שניות של תהייה. עברו כמה רגעים, בלי שום משמעות
מיוחדת, ואז חזרתי אל חוט המחשבה שנקטע. משהו בקשר לדני,
כנראה. הוא בדרך כלל נושא המחשבות שלי, אלא אם כן קורה אירוע
מיוחד. ובאותן דקות אני לא חושבת שהיה אירוע מיוחד כלשהו
שיגרום לי לא לחשוב עליו בדרך למטה במדרגות הכניסה. זה לא כל
כך חשוב, האמת. דניאל לא עד כדי כך חשוב. סתם מישהו שסיפק בשר
ודמות למחשבות שלי באותה תקופה.
נסעתי לבית חולים באותו יום. בערב. ביקרתי את רן. הבטחתי לו
שאני לא אנטוש אותו, אז ביקרתי. ביקור שגרתי. הבאתי לו עוגה
שהספקתי לקנות בקונדיטוריה בקניון, ומיץ תפוזים סחוט-טרי שאמא
הביאה לי כמה שעות לפני. היא מתעקשת על תזונה נכונה בשבילי, מה
שמספק לרן מרק חם כמעט כל יום, מיץ תפוזים פעמיים בשבוע,
ארוחות חמות בשבת ושאר דברים שאני כבר לא זוכרת את הטעם שלהם.
אני חיה כבר כמה שנים טובות על מנות חמות, גלידות וג'אנק פוד.
וכמובן, המון קפה. אחת מהמון התמכרויות.
רן ישן כשהגעתי. כולו עטוף בלבן. כל כך מוזר לראות אותו ככה.
אני לא מצליחה להתרגל לזה, לא משנה כמה פעמים אני כבר מבקרת
אותו. אני רגילה לראות אותו בשחור שלו. נעלי הצבא השחורות,
מכנס שחור רחב, חולצה שחורה, מעיל עור שחור, שיער ארוך שחור,
עיניים שחורות ושיניים לבנות. עכשיו הכל התאים לגוון של
השיניים. השיער היה עטוף בתוך הלבן הזה, והעיניים גם ספגו
לתוכן את הברק המונוטוני של בית החולים.
(בפעם הראשונה שראיתי את רן, הוא לא היה בשחור. הוא היה בירוק
חאקי של המדים. התיישבנו לקפה וניהלנו שיחה נחמדה. אני דיברתי,
הוא הקשיב. זה קורה לי לפעמים. אני לא עושה את זה בכוונה, אבל
בכל זאת זה גורם לאנשים להתרחק. רוב בני האדם אוהבים לדבר על
עצמם, ואני לא נתתי לו הזדמנות לדבר על עצמו. אבל מאיזושהי
סיבה לא מובנת הוא התקשר אליי ביום שאחרי, הציע שניפגש.
הופתעתי, לא חשבתי שהוא יתקשר. הבנתי רק אחרי שהוא הלך שרק אני
דיברתי בשיחה הזאת, אז לא הייתה לי אפילו הזדמנות להסביר לו
שזה לא תמיד ככה. שאני לא יודעת למה זה קורה, ובדרך כלל אני גם
לא שמה לב ולא שולטת בזה. שיחת הטלפון שלו הייתה ממש נחמדה.
מצחיקה כזאת. הוא שאל אם אני רוצה להיפגש ולהקשיב לו לשם
שינוי. בטח שרציתי. הוא היה מאוד משועשע. שאל אם אני תמיד
מדברת המון או שזה רק כשאני מתרגשת ("למה אתה חושב שהתרגשתי?!"
למרות שזה היה נכון). נפגשנו, והוא היה מקסים. הוא כבר הגיע
בשחור, שלא עזב אותו עד שהוחלף בלבן של בית החולים. הדבר
הראשון שאמרתי לו היה שדווקא התאים לו הירוק. "זו הייתה הפעם
האחרונה, השתחררתי", וחייך. מאז - תמיד שחור).
רן ישן כשהגעתי. כולו עטוף בלבן. כל כך מוזר לראות אותו ככה.
אני לא מצליחה להתרגל לזה, לא משנה כמה פעמים אני כבר מבקרת
אותו. אני רגילה לראות אותו בשחור שלו. נעלי הצבא השחורות,
מכנס שחור רחב, חולצה שחורה, מעיל עור שחור, שיער ארוך שחור,
עיניים שחורות ושיניים לבנות. עכשיו הכל התאים לגוון של
השיניים. השיער היה עטוף בתוך הלבן הזה, והעיניים גם ספגו
לתוכן את הברק המונוטוני של בית החולים.
הסתכלתי עליו בזמן שישן. ממש קיוויתי שיתעורר, כדי שלא ישעמם
לי לשבת לבד. תמיד כשאני לבד אני נכנסת עמוק מדי למחשבות שלי,
וככל שאני יותר זמן במצב הזה ככה קשה לי יותר לחזור לעצמי. אז
העדפתי שהוא יתעורר, שאני אוכל לעדכן אותו בהתפתחויות הסוערות
בחיים שלי ובכך להעלות לשנינו את מצב הרוח (כי כל התפתחות
נשמעת סוערת יחסית לאשפוז שלו). הוא כנראה הרגיש שהייתי שם, כי
הוא התעורר כמעט מיד כשבאתי. הוא חייך כמה רגעים אחרי שפתח את
העיניים (רגעים שבהם הוא הבין איפה הוא ולמה, הסביר לעצמו את
הלבן המבריק של הקירות, המיטה והבגדים, ראה אותי וזיהה את
החיוך המוכר שלבשתי). חייכתי אליו את החיוך הכי חמים שהצלחתי
ליצור, ואמרתי שלום. שלום הרבה פחות מנומס מאשר השלום שאמרתי
כמה שעות קודם לשכן שלי, אבל הרבה יותר אמיתי.
שאלתי אותו איך הוא מרגיש, הראיתי את העוגה והמיץ והבאתי לו
נשיקה על הלחי. העיניים השחורות הסתכלו בשלי ושאלו מה קרה,
ואחרי שנייה גם השפתיים ומיתרי הקול שאלו אותו הדבר. לקח לי
כמה שניות להבין על מה הוא שואל, אז אמרתי שלא קרה כלום ולא
הבנתי מאיפה באה השאלה. הוא שתק ונזכרתי שהעיניים שלי נשארו
אדומות מהדמעות של קודם. לא היה משהו רציני, סתם שיחה לא נעימה
עם דניאל, אז בכיתי קצת כשדיברתי איתו, אבל זה רק כי אני בנאדם
רגשני במיוחד. דמעות מופיעות לי מהר וגם נעלמות מהר, רק
האדמומיות נשארת. אמרתי "אה, זה... שום דבר רציני. רבתי עם
דני. שוב. אתה יודע איך זה..." הוא אמר שכן, ושאני יודעת שהוא
לא שווה את זה. כן, אני יודעת. בגלל זה אמרתי שזה לא משהו
רציני. סתם משהו, שהוא לא ממש חשוב או יותר מדי משמעותי,
וההשפעה העיקרית שלו זה הנפיחות בעיניים שנשארת.
העברתי נושא. העדפתי לא לדבר על דניאל יותר מכמה שאני חייבת.
שאלתי מה הרופאים אומרים, ומתי מורידים ממנו את כל התחבושות
והגבס. אמרתי לו שהלבן כבר מתחיל להציק בעיניים. הוא אמר ששום
דבר לא השתנה, הבדיקות מראות על מגמה טובה, שום דבר חד משמעי.
יידעו יותר אחרי שיתקבלו תוצאות המעבדה, וזה יקרה רק לקראת סוף
השבוע. על יציאה מהאשפוז עדיין אין מה לדבר. אמרתי לו שלא ידאג
ושיהיה בסדר, והבטחתי לו שהרופאים יודעים מה שהם עושים. הוא
חייך חיוך אירוני ואמר שהוא יודע, שזה פשוט נמשך יותר מדי, וזה
מדכא ככה. הבנתי אותו, הוא צודק. שאלתי אותו אם הוא רוצה שאני
אביא לו משהו. "לא, תודה". "אתה בטוח? אולי איזה ספר טוב? או
משהו מהלימודים? אני יכולה לדבר עם מירב, לקחת ממנה סיכומים
מההרצאות החשובות. או מהפחות חשובות". "לא, תודה. אני בסדר. זה
לא ממש נורא פה. יש טלוויזיה וכבלים. אני מבלה את השעות מול
AXN וערוץ שלוש. יש פאמלה אנדרסון רצה על נעלי עקב וכמעט בלי
בגדים בין אקדחים של איזה מאפיונרים. וי.איי.פי פעמיים ביום.
ויש גם אי.אר ועוד המון. זה נחמד". העדפתי לא להגיב. הטעם שלו
בהחלט הידרדר, אבל זו ברירת מחדל אז זה לא מתפקידי לשפוט אותו.
"אז אתה רוצה שאני אביא לך כמה סרטים טובים? משהו איכותי,
אולי?" לא, הוא מסתדר. הכל בסדר אצלו. חוץ מהלבן המבריק. הכל
מבריק בחדר הזה, זה נורא.
אחות נכנסה אחרי כמה זמן והכניסה נוזל צהבהב לתוך הצינורית
שהייתה מחוברת לאחד הורידים של רן. המשכנו לדבר עוד כמה דקות
עד שהוא פשוט אמר סליחה ונרדם. נתתי לו נשיקה על המצח וחזרתי
הביתה. אכלתי את מה שנשאר מהפיצה של הצהריים, נכנסתי לתוך
הכותונת השחורה וצחצחתי שיניים. נכנסתי מתחת לסדין הדק ולחצתי
על הכפתור של המשיבון. שתי הודעות מאמא מאוד דואגת ועצבנית,
אחת מדפנה, עורכת הדין שמשום מה התעניינה מאוד במקרה שלי
והחליטה שהיא מוציאה אותי עם חבילת שטרות מכובדת ביותר
מהביטוח, שני ניתוקים ודניאל. "היי מתוקה. מה שלומך? מצטער
שהייתי טיפה לא סבלני קודם. אני לא ישן מספיק, וגם בעבודה
משגעים אותי, את יודעת איך זה. מצטער שהתפרצתי עלייך. זה לא
היה אישי, וגם לא בכוונה. אני אוהב אותך. את יודעת את זה,
נכון? בכל מקרה... חשבתי אם בא לך לנסוע לכנרת בסופשבוע. סתם
משהו ספונטני. אני לא עובד מיום חמישי עד יום שני, אז חשבתי
לעשות לנו סופ"ש ארוך על החוף. מה דעתך? כבר שכחתי איך את
נראית בבגד ים הזה שלך... תחזרי אליי חמודה. ביי, נשיקה".
חיוך, ונרדמתי.

ביום שני חזרנו עם דני בארבע אחה"צ. הוא הסיע אותי הביתה וחזר
לדירה שלו להשלים את שעות השינה מסוף השבוע. לא רציתי לישון,
אז נכנסתי הביתה, שמתי חולצה ארוכה ויצאתי. נסעתי לבקר את רן.
כשנכנסתי לחדר כל כך הופתעתי שנאלצתי להחניק צעקת התפעלות חזקה
במיוחד (כי בכל זאת זה בית חולים). רן היה לבוש בכותונת של בית
החולים, אבל כל הגוף שלו חזר למצב הקודם והנורמלי, עם צבע העור
החום ורדרד בהיר עם טיפה גוון של שוקולד חלב. הגבס ירד מהידיים
ומהרגליים, ונגלה שוב גם השחור-פחם של השיער הארוך. הערתי אותו
מיד כשנכנסתי, והדבר הראשון שהוא ראה היה החיוך הענק שלי. כל
כך שמחתי בשבילו. "מזל טוב! אתה נראה נהדר!" הוא חייך חיוך
מאושר. גם אני. חיבקתי אותו חזק חזק, שלוש נשיקות על הלחיים
והתיישבתי מולו. "מצטערת שלא הבאתי כלום. לא הספקתי, בקושי
הייתי בבית. רק חזרתי מהכנרת". "אוי, תעשי טובה, העיקר שאת פה.
אני כל כך שמח לראות אותך. את נראית טוב". הוא הסתכל עליי כמה
רגעים, והחיוך שלו התחיל לרדת. "מה קרה?" לקח לי כמה שניות
להבין על מה הוא שואל, אז אמרתי שלא קרה כלום ולא הבנתי מאיפה
באה השאלה. הוא שתק ונזכרתי שהעיניים שלי נשארו אדומות מהדמעות
של קודם. לא היה משהו רציני, סתם שיחה לא נעימה עם דניאל, אז
בכיתי קצת כשדיברתי איתו, אבל זה רק כי אני בנאדם רגשני
במיוחד. דמעות מופיעות לי מהר וגם נעלמות מהר, רק האדמומיות
נשארת. אמרתי "אה, זה... שום דבר רציני. רבתי עם דני. שוב. אתה
יודע איך זה..." הוא אמר שכן, ושאני יודעת שהוא לא שווה את זה.
כן, אני יודעת. בגלל זה אמרתי שזה לא משהו רציני. סתם משהו,
שהוא לא ממש חשוב או יותר מדי משמעותי, וההשפעה העיקרית שלו זה
הנפיחות בעיניים שנשארת.
התעוררתי ביום שאחרי בשתיים עשרה בצהריים. כל כך נהניתי
מהשינה. שש עשרה שעות של תרדמת חזקה ללא שום חלום. היה חם,
התלבשתי לאט. נכנסתי לתוך הג'ינס הצמוד והגופייה הירוקה, שתיתי
קפה ויצאתי. רציתי לקנות לרן פרחים ושוקולד, לחגוג את היציאה
מתוך העולם הלבן שהוא שכב בו כמה חודשים. במדרגות נתקלתי בשכן,
הבעלים של בייגלה. "שלום" מנומס, והמשכתי לרדת. "הוא לא שווה
את זה, את יודעת..." מה?! הסתכלתי סביבי, במעלה המדרגות,
ובמורדן. אכן, הוא דיבר אליי, רק אני הייתי בכניסה. "סליחה?"
שאלתי, באמת מופתעת. "אף אחד לא שווה להיות אתו אם הוא עושה לך
ככה", אמר, בעברית קצת עילגת, ועם מבטא לא ממש מובהק. לא היה
לי מושג על מה הוא מדבר. הוא המשיך: "את אוהבת אותו? גם אחרי
שהוא עשה לך את זה?" הוא הצביע על היד שלי, ואני הסתכלתי
לכיוון האצבע שלו. חבורה ירוקה-סגלגלה התנוססה על הכתף שלי,
ועוד אחת בצבע דומה בחלקו העליון של בית החזה. דניאל, בשישי,
כשרן התקשר. "אה, לא, זה לא הוא, אה... נפלתי". קפצתי חזרה
לדירה, שמתי חולצה ארוכה, והמשכתי לרדת במדרגות.

וכן, זה לא כל כך טוב כמו שזה נשמע.