היינו ידידים הכי טובים, סיפרנו הכל!
ידעתי עליך הכל, ואתה עליי...
התאהבתי!
לא אמרתי לך זאת אף פעם כי היתה לך חברה
תמיד היית מספר לי על הבעיות שלכם
ואני הייתי תומכת, הייתי עוזרת,
ואת הלב שלי מבפנים אוכלת.
אף פעם לא שמת לב מה אני מרגישה
למרות שתמיד החברה שלך אמרה לך
   "היא אוהבת אותך"
ותמיד הייתה לך אותה תשובה ואמרת לה
   "אנחנו רק ידידים"
תמיד הסתרתי את רגשותיי כי ידעתי שאתה אוהב אותה,
את החברה שלך! אהבת אותה יותר מהכל בחיים
עד שאפילו על הידידות שלנו ויתרת...

יום אחד כשבאת וסיפרת לי על הבעיות שלכם
ניסיתי לעודד אותך ככל יכולתי ולהסביר לך שזה יעבור כמו תמיד
ואתה... אמרת לי "יעבור... אבל מתי?!"
אמרתי לך שהאהבה שלכם חזקה ואתם תתגברו על זה
ושוב אמרת כתגובה...   "מתי?!"
לא יכלתי יותר... הייתי שבורה, שבורה כי ידעתי שרע לך.
אז נפלט לי! אני נשבעת שזה נפלט... ואמרתי
"אני לא יודעת למה בכלל אני מנסה לעודד אותך"
ואתה לא הבנת מה קרה ושאלת "למה הכוונה?"
אז צעקתי עליך! זו הייתה הפעם הראשונה!
"טיפש! אתה לא מבין? עוד לא קלטת שאני אוהבת אותך?!"
היית המום ושתקת דקה, ואז אמרת לי שאני יודעת שאתה אוהב את
החברה שלך ושאין לך מה להגיד לי.
גם אני הייתי המומה שאמרתי את זה! אבל הרגשתי ששיחררתי מעליי
סוד שאכל אותי מבפנים... ששבר אותי!
בשבוע אחר כך כמעט לא דיברנו.
ואחרי שבוע הייתה שיחה רצינית על מה שאמרתי לך
אמרת לי סיפרת לחברה שלך על מה שאמרתי לך
וביקשת שאני לא אדבר איתה יותר...
אמרת שהיא כועסת עליי או משהו כזה...
לא הסכמתי... אמרתי לך שאני אדבר איתה, ואתה כעסת, ורבנו...
מאז לא דיברו חצי שנה כמעט! ואז...
קיבלתי טלפון מהחבר הכי טוב שלך שהוא ידיד שלי גם,
הוא שאל מה שלומי, מה קורה ואז אמר לי...
     "שמעת שהוא והחברה שלו נפרדו?"
הייתי המומה! שתקתי כמה דקות ואז עניתי לו בשלילה והמשכתי
לשתוק
אז הוא אמר לי "אני רוצה שתעשו סולחה"
הסכמתי! רציתי נורא שנשלים למרות שידעתי שלא נחזור להיות
ידידים כמו פעם... וצדקתי!   השלמנו אבל אנחנו לא מדברים כמו
פעם למרות שאנחנו עדיין סומכים אחד על השניה אבל כמו שאומרים
     'אי אפשר להחזיר את הגלגל לאחור'
ולמרות שהשלמנו יש בנינו מתחים וכעסים עדיין...
אנחנו אפילו רבים לפעמים, מה שפעם לא היה קורה...