צעקתי, כמו מטורף צעקתי, אבל אף צליל לא יצא, בכיתי, נהרות
בכיתי, אבל אף דמעה לא יצאה, רצתי, קילומטרים על גבי
קילומטרים, אבל צעד אחד לא זזתי. כל מה שניסיתי הכל היה לשווא,
כל התחנונים שלי נפלו על אוזניים ערלות, ניסיתי לשנות את גזר
הדין הנוראי, אך ניסיונותיי היו לשווא.

"זכאי "
לא, זה לא נכון, מה אימא תגיד, מה אבא יגיד, הבן הקטן יצא
זכאי.

כשיצאתי החוצה מבית המשפט מבטי בוז ליוו אותי בדרכי החוצה,
צעקות האנשים רדפו אחר אוזניי, התחננו להישמע.

"חף מפשע מלוכלך"
"זכאי מגעיל"
"בושה מהלכת"

כשהגעתי הביתה, נפלתי אל המיטה, התפללתי, התחננתי לסליחה מבורא
עולם, אך ידעתי את העובדה הקרה, סליחה אני לא אקבל, אני לא
אשם, יצאתי זכאי, איך אני ממשיך הלאה מכאן, לא עשיתי כלום,
הבושה תיסחב איתי עד יום מותי, לכל מקום עבודה שאני אלך, לא
יהיה אף רישום פלילי, לכל מקום שאלך, אות הקין שלי תיסחב
מאחורי, כמו צל אפל במיוחד.

ניסיתי לשקם את חיי, להמשיך הלאה, אך לא הצלחתי, כל פעם
שניסיתי לעשות משהו, עבודה, לימודים, כל דבר, הסתכלו במבט
עקום, אנחה קצרה, ופלטו איזו תשובה מזוייפת, כאילו הכינו אותה
במיוחד בשבילי.

אמי כבר לא יכלה להתמודד עם הבושה, חברותיה נידו אותה בגללי
(ראיתם מה קרה לבן שלה, יצא זכאי, תמיד ידעתי שהוא ילד
טוב...)
כל המבטים ברחוב, כל הדיבורים מאחורי גבה, לפני מספר חודשים
היא קיבלה התקף לב, הרופאים קראו לזה התקף לב, אני קורא לזה
שברון לב, שניהם נכונים, שניהם קטלניים.

לבסוף ידעתי מה לעשות, ההחלטה התקבלה בליבי, אני יודע איך
למחוק את הבושה. בלילה דומם במיוחד, הלכתי ברחוב, הסכין שלובה
בידי, הלכתי לבחור די תמים, די מסכן, היו לו עיניים כחולות,
שיער גולש, נראה בחור די בסדר. לקחתי את הסכין ותקעתי אותה
עמוק עמוק בבטנו, ראיתי איך האור נמלט מעיניו הכחולות הבוהקות,
ואיך דמעת הגסיסה נפלה מעיניו כחלל דומם, היא נפלה לידי, ממש
לידי, לצידה הצטרפה דמעה משלי, כאות סולידריות.

ברחתי משם, הדם כיסה את כל בגדיי, וטביעות האצבע היו בכל מקום,
וידאתי זאת. כאשר שאלו אותי מדוע עשיתי את זה, זרקתי כתפיים,
הוצאתי מין אנחת ויתור ועניתי "באמת צריכים סיבה?"