ואני שונאת אותך.
זה המשפט הראשון שעולה לי בראש כשאני חושבת עליך.
הציניות שלך כבר לא מצחיקה אותי כמו פעם.
אתה נראה לי סתם כמו גבר עייף, ממורמר ובודד מאוד.
למעשה, אני לא רוצה להגיד, אבל אני כמעט מרחמת עליך,
לא מבינה איך נוזלים לי כל תאי המוח כשאתה בסביבה
לא מצליחה להסתכל לך בעיניים מבלי להסמיק,
הכל יוצא לי הפוך ממה שהתכוונתי, ואיפה הבטחון שלי פתאום,
ופתאום נהיה לי חם,
אתה לא עושה שום דבר בכדי לשכך את זה. באמת, למה ציפיתי.
ואז, אחרי שאני הולכת ממך, כמו זונה שסיימה את תפקידה להערב,
אני נזכרת למה,
למה בכלל הגעתי, ואני מודה ביני ובין עצמי...
נקמתי עוד קצת.
הפעם זה כבר לא עוזר.
כנראה שנשארתי עם אהבה לא ברורה ושנאה ברורה עוד יותר.

זהו, זה נגמר.