זה בא לי בבום! לא ממש ידעתי מאיפה זה נחת עלי. יום אחד הכל
היה נורמלי לחלוטין ויום אחרי איבדתי את הצפון לגמרי.
אני אפילו לא בטוחה שחזרתי להיות אני שוב.
טוב, אז במקום לדבר בקודים אני פשוט אספר.
אפשר להגיד שזה התחיל בערך לפני שלוש שנים, אבל מבחינתי זה
התחיל עוד הרבה לפני.
מכירים את זה שאתם כל החיים מדמיינים משהו מסויים ומחכים לזה?
אז אני דמיינתי מישהו, הוא ישב לי בראש די הרבה זמן.
במהלך השנים הוא התחיל להעלם, כמעט התמוגג, שכחתי איך הוא נראה
כבר מזמן ולאט לאט התחלתי לשכוח גם למה הוא נשאר לי בראש כל כך
הרבה זמן.
יצאתי עם כמה חבר'ה למסיבה של חבר של החברה של הבת דודה של
החבר של ההוא שאנחנו מכירים מבית הספר. נו, אתם מכירים את
המסיבות המעצבנות האלה שאין שום מצב בעולם שאתם מכירים מישהו
חוץ מ"הנהג הפרטי" שלכם שאותו אתם מכירים ממש טוב (בערך כמו
שאתם מכירים את זה שמכסח לכם את הדשא בחצר של הבניין כל יום
שני).
בכל מקרה, מתוך כל השעמום הזה פשוט התיישבתי על הספה ליד בחור
שנראה לי כאילו היה כבר בשלבי שעמום הרבה יותר מתקדמים ממני.
הבחור שיחק ספיד (נו המשחק קלפים המעצבן הזה שתמיד מפסידים
בו!) נגד עצמו, לא, באמת!
זה היה מטורף! לא נורא. לפחות זה שעשע אותי במשך משהו כמו רבע
שעה, עד שהוא החליט שעדיף לו לשחק איתי משחק.
מפה לשם, משם לפה, מצאתי את עצמי נשארת בדירה הקטנה הזאת עד
שעות הבוקר המוקדמות עם הג'וקר (מה לעשות? לא שאלתי איך קוראים
לו...).
הגיע רגע מסויים שבו הבנתי שלמרות שכיף לי ונחמד לי, אני ממש
חייבת ללכת ולחזור קצת למציאות (עבודה, לימודים, חיים!!!) אז
אמרתי יפה שלום ו...
ו...
אז נשארתי עוד 5 שעות!!!
במהלך חמש השעות האלה הפסקנו כבר לשחק (די, כמה כבר אפשר לשחק
את המשחק הזה?) והתחלנו לדבר. בחיי, דיברנו כל כך הרבה שנראה
היה לי שנתפסו לי כל השרירים האפשריים בפנים!
בשלב מסויים נרדמתי באמצע השיחה והמותק הזה כיסה אותי בשמיכה,
הוריד לי את הנעליים ושם אותם בצד. כשהתעוררתי הוא מיד ניגש
אלי ונתן לי נשיקה על הלחי. הסתכלתי עליו ופתאום נזכרתי למה
הוא היה לי בראש כל כך הרבה זמן. הוא היה פשוט כל מה שהייתי
צריכה בדיוק בזמן הנכון!
לא רציתי לעזוב.
לא רציתי שהוא יעלם לי עוד פעם. עד שמצאתי אותו ואני זוכרת
בדיוק איך הוא נראה, אני לא אוותר עליו לעולם!
אבל מה לעשות שבדרך כלל לא מקבלים בדיוק את מה שרוצים?
אני לא יודעת מה בדיוק קרה, אבל אחרי לא מעט זמן ביחד הוא פשוט
הפסיק להתייחס. כמו ילד שנמאס לו לשחק עם הצעצוע האהוב עליו,
הוא נעלם, כאילו בלעה אותו האדמה.
ואני?
אני לא הפסקתי לחפש אותו מאז, לצערי הרב עדיין לא מצאתי אותו,
כמה שנים טובות אחרי.
אני בינתיים ויתרתי.
כבר התבגרתי מאז והבנתי שהוא לא קיים יותר, אלא רק בדימיון.
הדבר היחיד שקיים זה איזשהוא חיקוי עלוב שאחרי כמה שבועות
יחליט שנמאס לו! |
