בכל חדר חשוך אנשים יוצרים עצמם מחדש
בונים מגדל של קוביות
ושוב הוא נופל - את עצמם הם לא מזהים
ושוב הם בונים
מחפשים בעצמם ניצוץ ייחודי.

בכל טיול אנשים את עצמם לדעת מעשנים
מלאי הזיות. תהיות. רצונות נחבאים.יצרים.
כמו חתולים שסביב זנבותיהם סובבים.
ולא מגיעים לעולם ליעדם.

בכל מקום אנשים כותבים ואומרים ושרים
אף אחד לא מקשיב לרובם באמת
ויש להם מה לומר לאנשים-
הם צועקים לשמיים
אך מגרונם נובטת לחישה אנוקה.
חנוקה כמו ילדה ביישנית עם צמות.

בכל קניון אנשים מתלבשים
עוטים על עצמם מסיכות
מושחים גופם בקרם ואיפור
מנסים להבליט
את עצמם ליפות,
חותכים בבשר,
מורידים-מגדילים-מסירים- מרימים
מביטים בראי
ולנוכח דמותם משפילים מבט.

כמו ננטשו על אי בודד
אנשים לעזרה עם דגל לבן מנופפים
אך הדגל דמיוני הוא והזולת בו לא מבחין.

בכל מקום אנשים רוצים להוכיח שהם מיוחדים
אך איש לא מסתכל...
מקווים שאולי לפחות אחד אותם מעריך.
            אלוהים???