בדרך כלל אחרי משמרות יום מתישות נהגתי לרדת לפלוגת "עוקץ"
ולאוורר קצת את הראש. כל כך אהבתי לוחמים והעובדה שהתלוו אליהם
גם כלבים הלהיבה אותי אפילו עוד יותר.
אהבתי לשבת איתם ולשמוע סיפורים על מבצעים מדהימים, ללמוד קצת
על המכשירים המשוכללים שלהם ופשוט להרגיש אחת מהחבר'ה. כל ערב
בסביבות 22:00 הם כבר חיכו לי עם שקית במבה והמון חיוכים...
הכרתי את רובם, או כמעט את רובם.
ערב אחד, אליו התלווה כאב ראש חזק במיוחד אחרי משמרת מטורפת,
קפצתי לבקר ומשהו היה שונה. גונן, אלי ויוני ישבו על הספסל
ופשוט שתקו. לא חייכו ולא ניסו לפגוע בגזע הדקל הענקי על
אבנים, לא צחקו על דוד החמ"ליסט שלהם ופשוט, פשוט היו שונים.
התקרבתי אליהם במבט שואל וכשהתיישבתי לידם, גונן פשוט קם והלך.
כעבור דקה בערך הוא חזר עם במבה ומים. "מישהו רוצה לספר לי מה
קורה כאן?" שאלתי.
"סתם, פשוט..." מלמל אלי, "זוכרת את אקו?"
"אקו?" תהיתי. אני לא זוכרת שום אקו...
"נו, אקו, הכלב של אמיר."
"אני לא מכירה את אמיר... בכל אופן, מה קרה לכלב?"
"היום באימון הוא קפץ ופספס את אמיר. הוא נכנס בחלון זכוכית.
זה היה נורא", התחלחל אלי, "הדם על שברי הזכוכיות", הזדעזעתי.


שבוע אחר כך כבר הכרתי את אמיר ואת הכלב החדש שלו. בינתיים אקו
חזר, אבל עדיין לא היה מבצעי. הוא הסתובב עם דבר נוראי כזה
(קונוס / מנורה) שמנע ממנו ללקק את הפצעים וכל כך ריחמתי עליו.
אמיר ואני התיידדנו ומצאתי את עצמי יושבת בחדר שלו לא מעט, אבל
לבד, רק כדי שאקו יוכל ללכת חופשי. כל עוד היה איתו מישהו הוא
לא היה חייב ללכת עם המטרייה הזו מסביב לצוואר.
כולם חשבו שהוא פחדן וקראו לו "אקו הרכרוכי", אבל אני אהבתי
אותו יותר משאר הכלבים ולפעמים, כשהיינו רק שנינו, נתתי לו קצת
במבה. בלי שאף אחד ידע כי זה אסור.

יום אחד גבי התקשר אליי לחמ"ל - "עדי, אנחנו עושים היום אימון
תקיפה ביד מרדכי. רוצה להצטרף בתור אובייקט?"
כשעניתי בהתלהבות ש"בטח, רק תגיד מתי!" לא ידעתי למה אני
נכנסת.
כמה שאהבתי את כלבי התקיפה עד אותו היום... הם התנהגו כמו
פודלים ליד הכלבנים. באותו יום למדתי להעריך את העובדה שאני לא
מחבל.
"אקס, הכלב הכי מטורף בעזה, כנראה בחר בי כקורבן שלו אבל זה
היה הדבר האחרון שחשבתי עליו בזמן שברחתי ממנו במהירות שיא
שהתעלתה אפילו על הספרינטים בימי הכושר הטובים ביותר שלי. בסוף
הוא תפס אותי, כמובן, הפיל אותי וניסה בכל כוחו להוריד לי את
המכנסיים. איכשהו הצלחתי לקום ולהמשיך לברוח, אבל הוא פשוט
הטיח אותי בקיר הבטון ופתח לי את הגבה.
"אקס! זה מספיק!" שאג יוני והמפלצון הפך שוב לפודל בלתי מזיק.
כמה חבר'ה ניגבו לי את הדם, "נו, נכון שעכשיו את מרגישה בטוחה
יותר לשרת בעזה?"
מאז אותו יום הם קראו לי הפייטרית שלהם.
למחרת הגעתי לשטח הפלוגה והם קיבלו אותי ואת גבתי החבושה
במחיאות כפיים סוערות ומסיבמבה! ראיתי גם כמה פנים חדשות, כאלו
שפשוט לא שמתי אליהם לב עד אז, או שהכרתי רק בפנים ולא יצא לי
לדבר איתם.

השגרה קצת נשברה כשהתחילו כל המבצעים ומצאתי את עצמי פחות
ופחות עם הכלבנים שלי ויותר בחפ"קים בשטח, משהו שגם אהבתי.
קפצתי לבקר מתי שיכלתי ועדיין הייתי הפייטרית של עוקץ.
במבצע ב"בית הרוחות" לא הייתי במשמרת או בחפ"ק.
בבוקר עליתי למשמרת וחפפו אותי על הסיוט של כוחותינו בלילה.
הכלבן שלח את הכלבה לפניו והיא לא חזרה.
לאחר חיפושים גילו שהיא נפלה לבור, אמרו שכשזרקו לשם סטיקלייט,
לא שמעו אפילו את הנפילה. בהתחלה רצו לשלוח לשם צוות שיחפש
אותה, אבל הסיכון היה גבוה מדיי.
אחרי המשמרת רצתי לפלוגה והאסון הורגש שם מאד.
"של מי הכלבה?" שאלתי את אמיר.
"של ערן, מכירה?"
"השם מוכר לי, אני בטח מכירה אותו בפנים, אבל אף פעם לא יצא לי
לדבר איתו..."
אמיר סיפר לי בדיוק מה היה שם ואיך ערן נאבק על הכלבה שלו, איך
התעקש שיצילו אותה וסיכן את חייו עד שהבין שזה כבר בלתי
אפשרי.
למחרת הייתה ההלוויה. לא הלכתי, אבל שמעתי שערן ממש בכה.

"אני רוצה לראות את ערן", אמרתי לאלי בזמן שישבנו בחדר וראינו
טלוויזיה. בדיוק מישהו נכנס לחדר וישב על הספה ליידי, "עדי,
תכירי, זה ערן."
"אתה ערן? וואו, שמעתי עלייך המון!" הרגשתי ממש טיפשה אחרי
שאמרתי את זה, והוא רק חייך במבוכה. הוא היה לי מוכר, ראיתי
אותו מסתובב בפלוגה מדיי פעם. הוא היה שקט כזה, אף פעם לא ניסה
להתבלט, חי במקום קצת רחוק.
המבוכה נשברה קצת כשאלי הוציא סוכריות גומי מקופסת הממתקים
שלהם. ערן סיפר לי קצת על המבצע ב"בית הרוחות" וניסה להישמע
אדיש עד כמה שאפשר, אבל הקול שלו קצת נסדק.
אז העברנו נושא, וסיפרתי לו על ההתנסות הנוראה שלי באימון
שלהם. "כן, ראיתי", גיחך ערן. "קצת קשה לפספס...", והם צחקו
עליי, "פייטרית שלנו!"

מאז באתי לבקר אותו כמעט בכל ערב. אהבנו לשבת על המדרגות ופשוט
לדבר. יכולנו לדבר שעות. על הכל ואז על כל השאר. יום אחד הוא
העיר אותי בצהריים אחרי משמרת לילה מעייפת וביקש שאבוא למתחם
שלהם. עליתי מהר על מדים ורצתי לפלוגה, קונה בדרך פחית דיאט
קולה מהמכונה. כשהגעתי, ערן עמד שם במרכז ומסביבו חיילים חדשים
שהגיעו ליחידה.
"תצטרפי", לחש לי יוני, "הוא מסביר להם על ה- וויזר, זה מכשיר
גאוני כזה, משהו חדש. רואה? מצמידים את האזנייה לאוזן של הכלב
ומדברים לתוך המיקרופון הקטן הזה. זה מעביר לכלב גלי קול וככה
הוא עושה מה שאומרים לו גם ממרחק ובשקט."
הייתי המומה, עמדנו פחות ממטר מערן ולא שמענו אפילו חצי הברה
מדבריו. הוא לחש כל כך חלש והכלב שלו, דיאבלו, עשה כל מה שהוא
אמר לו לעשות. כל החדשים הסתכלו עליו בהערצה וחבריו החליפו
חיוכים. אני פשוט שתקתי והלב שלי דפק. ממש חזק.

ערב אחד ישבנו על המדרגות שמחוץ לחדר שלו ודיברנו שעות. כבר
היה מאוחר, אז הוא אמר לי: "טוב, ביי, שיהיה לך לילה טוב."
"נראה לך שאתה לא מלווה אותי לחדר?" שאלתי בקריצה ומשכתי
אותו.
הגענו לשקם ושם, ליד מכונת הפחיות התנתקתי ממנו. "לילה טוב",
חייכתי.
"נראה לך... " הוא משך אותי אליו, "שאת הולכת בלי נשיקת לילה
טוב?"
הוא נישק אותי וכל הקור של אותו סוף החורף התנדף לכמה רגעים.
חייכנו. "לילה טוב".
בדרך לחדר דרכתי על כמה עננים, חיוך מתקתק מרוח על שפתיי
המנושקות.

מאז באתי אליו בכל ערב, נכנסנו לחדר שלו וכולם ידעו שאסור
להפריע לנו. דיברנו שעות על גבי שעות, על הכל ואהבתי אותו כל
כך. כולם התחילו לקרוא לי "הפייטרית של ערן", אבל הוא התעקש
שרק דיאבלו הוא הפייטר שלו ואני פשוט שמחתי שאני שלו, לא משנה
אם פייטרית או לא.
"בואי, ניקח את דיאבלו לסיבוב", הוא אמר לי לילה אחד. ריחפתי
איתו מסביב לבסיס, לרגע אפילו יכולתי לדמיין אותנו הולכים
מאוהבים בפארק, עם הכלב המטופח שלנו ולשמוע את הרוח שורקת בין
העצים המלבלבים תחילה של אביב
אבל אז פקחתי את העיניים וראיתי מלפניי את בית להייה וג'בליה,
מאחוריי את בית חנון וסג'עייה ונזכרתי שדיאבלו הוא כלב תקיפה
ולא חיית מחמד, ועלאק פארק. כולה בסיס צבאי תקוע באמצע עזה.
בעצם, הבסיס הכי יפה שהיה באותו רגע במקום ובזמן הכי יפים
בעולם.
עמדנו ליד המוצב הקטן שליד המכלאות. עמדתי על המדרגה והוא
מולי, דיאבלו הסתובב באיזור ודיברנו על כל המבצעים הקרובים,
כמה שהוא מצפה להם וכמה שאני אוהבת ללכת לחפ"קים, אבל כבר לא
הולכת אליהם. ואז הוא דחף אותי קלות ובא לנשק אותי, אבל אני
בחוסר שיווי מושלם נפלתי על המדרגה ועשיתי פרצוף מופתע. הוא
התפוצץ מצחוק ואני התפוצצתי ממבוכה ואז הוא פשוט התכופף, הסתכל
לי בעיניים קרוב - קרוב ונישק, בכזו עדינות... ברקע שמעתי את
דיאבלו רץ מסביב למגרש ואת הלב שלי דופק בערך במהירות הצעדים
שלו.

"עוד שלושה ימים בערך אקו יהיה מבצעי שוב!" אמיר חיבק אותי
וערן חייך מהצד.
"ניקח אותו לסיבוב עם דיאבלו, אחי?" פנה אמיר לערן.
"ברור, הם חברים." כולנו חייכנו.
באותו יום הלכתי לישון מוקדם כי כאב לי הראש. שקעתי עמוק אל
תוך הכרית למערבולת של צבעים וקולות אילמים. שחיתי בתוך נהר
אפור, כשמשקולת כבדה קשורה לליבי ומנסה להטביע אותי. נאבקתי
בכל כוחי על כל נשימה, אבל הכל התפוצץ כשענף מהעץ שליד האגם
שרט את כתפי והפלאפון שלי צלצל. "גלי..." מלמלתי. "אין לי כוח
ללכת להתרחץ עכשיו, אני עייפה מדיי..."
"עזבי אותי להתרחץ!" היא אמרה. "היום בלילה במבצע 'חג אורים'
נהרג חייל ונפצעו שניים."
"אוי... גולני, נכון?" טוף, אני אחפוף על זה כשאני אעלה
למשמרת. ממשיכה לישון..."
התעוררתי בבת אחת ועל המיטה שלי ישבו רעות ומור, בעיניים קצת
אדומות.
"תקשיבי, במבצע היום..."
"כן אני יודעת, איפה מגולני החייל?"
"עדי, החייל שנהרג לא מגולני, הוא מעוקץ."
התיישבתי עם סחרחורת נוראית. "מי זה?" הן שתקו. "מי זה?!"
צעקתי.
"זה ערן. הופעל מטען ו..."
ערן הרוג, נהרג ערן, ערן
הרוג
מת, ערן...

"גם דיאבלו. הוא נכנס ראשון, ערן בעקבותיו."
ערן... זה לא יכול להיות. מת.
הוא נרצח.

העיניים שלי כל כך כבדות עכשיו...

מורן התיישבה ליידי ותפסה אותי שנייה לפני שהתמוטטתי. בחיים לא
התחלתי לבכות כל כך מהר, אני לא חושבת שאני פעם בכיתי ככה בפני
אנשים. עליתי תוך דקה על מדים ורצתי לחמ"ל, שם סיפרו לי את כל
הפרטים.
"את יכולה ללכת", אנה הניחה יד על כתפי ופניה החווירו, "אני
נשארת כאן".
יצאתי להלוויה. המון אנשים דיברו איתי, לא שמעתי אף אחד. לא
הרגשתי אף אחד. כלום, רק המון כאב בלב ובכל הגוף.
חזרתי לבסיס והוא היה כל כך מת, לרגע הרגשתי שאני לבד בעולם
והחברות שלי ידעו שצריך לקחת ממני מרחק.
חזרתי הביתה
ואחרי שבוע לבסיס.

לא הצלחתי להירדם, ישנתי באור דולק ודלת נעולה וכל הזמן חשבתי
על כלום.
אני חושבת שבשלב מסוים התחלתי לאבד את המחשבה שלי ואת
הזיכרונות. הפכתי לאוטומטית במשמרות, מנותקת אחריהן, כבויה
בבית.
כל פעם שניסיתי להתעמת עם מה שבאמת היה לי בראש, תקפו אותי
צמרמורת ובחילות איומות, הקאתי את המחשבות שלי החוצה ולא רציתי
לכעוס, לא רציתי לשנוא אותו על שקיים ולא הבטיח ולא רציתי
לכאוב אותו, או לזכור כמה אהבתי את כל מה שהיה.
כי אני חייבת להזכיר לעצמי שהוא לא כאן יותר
ושיותר לא נלך לטייל בבסיס עם דיאבלו כשירח מלא יאיר עלינו
מהשמיים וקולות המואזין יצטרפו לצמרמורת מהרוח הקרירה, שלא
נסתכל אחד לשנייה בעיניים והוא יגיד לי שהן מיוחדות כל כך, לא
חומות ולא ירוקות ובכלל לא שותקות
ולא נדבר יותר שעות על שטויות ועל החיים ועל כמה שיפה כאן או
איזה סרט נלך לראות כשנחזור הביתה, לא ננשום בקצב אחיד או שונה
או בכלל
והוא לא כאן יותר! אז מה זה שווה לחשוב עליו ולמה צריך
לזכור
ולמה צריך לשמור על מה שהיה
ולמה כולם שונים ואין כבר טעם לכלום, גם למה שהכי אהבתי והכל
כאן הרבה יותר דהוי מבדרך כלל ולפעמים כל כך שקט שבא לי לצלול
לתוך המים ולצרוח, רק כדי לגלות שגם לזה אין משמעות ואף אחד גם
ככה לא שומע.
ובכל פעם שאני מגיעה לנקודה הזו שבה אני חושבת יותר מדיי, אני
מנסה להתרוקן מהכל, אבל הטעם שלך, ערן, עדיין בפה שלי והיד שלך
עדיין על הכתף שלי ולפעמים כשאני לבד בחדר והכל נעול, אני
מסתכלת במראה ודמותך עדיין משתקפת לי בעיניים ולרגע קטן אנחנו
שוב ביחד ואתה מחייך.
רק שעכשיו אני לבד. לגמרי.

"...יש רק אותי...
          יש רק אותי
  וזה מעט,
   מעט משנינו..."

סיפור אמיתי ועוד סיפור אמיתי
על מציאות אמיתית
ומישהי שלפעמים נדמה לי שהיא יותר מדיי אמיתית.