השמיים האלה כל כך רחבים
ואני מהודקת לזוויות עננים
רואה מלמעלה הכל
כבר עדיף לי ליפול לאדמה כואבת?
עוצמת עיניים
פורשת כנפיים
הנחיתה רכה, אל שבילים של שתיקה

והשביל הזה כל כך ארוך
עד שהאופק נחשב רק בגדר חלום
לעולם לא אגיע לסוף.
אז אסטה מהדרך
לשביל נוסף
בסופו אור זהוב ונכסף
ונהר

אך הנהר הזה כל כל עמוק
שאנשים גדולים טבועים בו
ופיסות עורם שמת, חדל
צפות מעל מימיי הדם שנצבעו.
אני
אצלול כל כך עמוק,
לא אעצור נשימתי
ואגלה עולם חדש

מתחת לדמעות ומוות
אקים
תחייה.









תודה לאביה שלימדה אותי קצת על  פרופורציות