יש אחת שאני מכיר, לא מהכיתה או מהעיר.
אחת חמודה, שהכל היית עושה בשבילה.
ילדה מיוחדת במינה ויפה, ביישנית ומתוקה.
אחת שלא כמו כולם, אחת שיודעת לתת, ומסכימה גם לקבל.
עם שיער מתולתל ועיניים חומות.
ולה יש הרבה חברות.
היא יכולה לעשות ניסים ונפלאות,
ורק ביופייה, לשבות לעצמה הרבה לבבות.
יש לה חיוך, גדול ומקסים.
ואותו להוציא מהראש אתה לא מסכים.
אתה חושב לעצמך כמה היא יפה.
וחמודה.
ומתוקה.
וחביבה.
ואז אתה חוזר על שם הילדה,
אותה אחת שהרשימה אותך באופי שלה.
אתה יודע שזאת היא האמיתית.
ואז אתה אומר בטעות בקול רם את שם הילדה,
ואומר לעצמך בראש: מה עשיתי לעצמי,
עכשיו יודעים שאני מרגיש משהו כלפי עדי.
וזה משהו אמיתי...