בוקר. עוד כשאתה נמצא באזור הדמדומים בין החלום למציאות, שניה
לפני ההווה, אתה חש בכף ידו הגדולה מלטפת אותך ברכות מצמררת.
הוא מתיישב בקצה המיטה, על יד הראש שלך. בוקר בוקר, כשאתה
מרגיש בנוכחותו מחדש, מציפה אותך תקווה שאתה עדיין שקוע בחלום,
וכאשר תתעורר, הוא לא יהיה שם. תמיד אתה מתאכזב.

מהרגע שנולדת, הוא באזור, מחקה את תנועותייך במדויק, עוקב אחר
כל צעד, בוהה בך במבט ריקני. כשהיית קטן, ניסית להתיש אותו.
התרוצצת הלוך ושוב, אבל הוא, חרף זקנתו, היה לצדך. לא אחריך.
לא לפניך. בכית המון מתוך שנאה אליו, אך ברגעים הקשים,
כשהתעטפת בדכאון, המחשבות עליו הוציאו ממך מקוריות ודמיון
פואטיים. למרות שהייתם דבוקה אחת, לא החלפתם מילה משך שנים.

אתה מתמצא בו כמו ברחובות ת"א. פניו מקומטות וניכרת בהן זקנה
אינסופית. יש לו ריח קבוע של חדר מיון. הוא לובש לבן מסנוור
ושיער הקש הכסוף שלו אסוף תמיד בצמה. רגליו היחפות מוצקות
ושריריות כרגליו של ספורטאי אולימפי.
 
כשגדלת קצת, שמת לב שכשאתה אוהב, או עושה אהבה, הוא מסתובב,
מפנה לך את הגב, ומידי פעם מעיף מבט לאחור, לוודא שלא נעלמת
לו. היום אתה יודע להבין שאהבה מטרידה אותו. היא נגד
עקרונותיו, ולמעשה רק תגרום לו ולחברים שלו טרחה נוספת, יום
אחד.

ברגעים הקשים שלך הוא הרביץ, חזק ומלוכלך, נושך ושורט, מנסה
למשוך אותך איתו. תמיד ניצחת אותו. גם בקרבות ביניכם לא
שוחחתם. אמנם ירית לאויר קללות בצרורות, אבל זה לא נקרא לדבר.

האמת היא שהשינוי הגדול ביחסים ביניכם בא בצבא, בלבנון. אחרי
המסלול בסיירת, כשהודיעו לך שאתה יוצא לחודש מארבים, הסתקרנת
לדעת אם זה ישבור אותו, והוא יפסיק לעקוב אחריך. שבוע שלם מתת
לדעת את התשובה, וכיוון ש - 19 שנה לא החלפת איתו מילה, לשאול
אותו לא בא בחשבון. האמת היא, שזה כל כך העסיק אותך, שבשבת
לפני העליה למוצב, בחמש בערב, כשכל אחד מהחבר'ה עסוק בשלו,
בשעמום שלך העפת עץ ופלי לאויר, בנסיון פתטי להגריל את
התשובה.

לאוטובוס הוא נכנס איתך, ואחר כך לשיירה. כשעברתם את שער
המוצב, הוא היה לידך, כרגיל. הסתכלת עליו טוב טוב, ושמת לב
שכאן, רחוק מת"א, בתוך המלחמה, הוא נראה צעיר יותר, רענן ומלא
מרץ. ביום כיפור, אחרי ה - 14 הראשונים שסגרתם בארץ הכיבוש,
כמנהגו בכל  עשירי בתשרי, הוא התלבש בשחור אלגנטי, לדעתך
מצועצע. אתם יושבים בתצפית, אתה במדי ב' ספוגים זוועה, והוא
בארמאני מחריד, ואתה לא יכול להתאפק יותר. "תגיד, למה לעזאזל
בכל יום כיפור אתה מחליף את הלבן בשחור אלגנטי?" כשאתה חושב על
השאלה הזאת בדיעבד, נראה לך מגוחך שאחרי עשרים שנה, זה היה
הטריגר לשיחה שלא פוסקת עד היום.

דיברתם המון. מעבר לסיפורים הנדירים שלו על עולמות רחוקים,
שמעבר לים ולחיים, מעניינת אותך ההשוואה ביניכם. אתם כל כך
שונים, ולמרות זאת הוא הולך אחריך כבר 24 שנה. הוא אוהב חורף
ואתה איש של קיץ. הוא לילה ואתה יום. הוא מר ואתה מתוק. למעשה,
אין אפילו ואדי צר של שווה ביניכם.

בארבע השנים האחרונות למדת לחיות איתו, זה לא סיפור אהבה, אתה
עדיין מקווה שהוא יעלם, אבל השגרה מעכלת אפילו אותו. סיפרת
עליו לחברים, למשפחה, ולכל מי שאתה מכיר. לקח להם זמן להתרגל
לכך שהוא הולך אחריך בקביעות, אבל היום זה נראה טבעי.

היום תחזור מהעבודה מאוחר. הוא ישב לידך באוטו ביחד עם שתיקה
ארוכה, כזו שלא נראתה מאז אותו יום הכיפורים במוצב. אתה לא
תכעס עליו, למרות שבין קק"ל לגלילות, ב - 120קמ"ש, הוא ירדים
אותך על ההגה ואתה תיהרג. אחרי הכל זאת העבודה שלו, ומי אתה
שתשאיר את המוות במעגל האבטלה.